תגיות

, , , , , , , , , , , , ,

היום נזכרתי בנועה-ניוטה, גיבורת הסיפור הקצר הראשון שקראתי. בנועה-ניוטה ובכסא שלה, שהיה נדמה לי שהוא כסא נדנדה, אבל כשמצאתי את הסיפור, הסתבר לי שכסא הנדנדה הוא מסיפור אחר, קסום לא פחות, ואילו נועה- ניוטה ישבה דוקא בכסא עץ גדול ויציב. אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשקראתי בו. אני זוכרת שזה היה בחופש הגדול, בבית של סבא וסבתא ודודה שלי בטירת הכרמל (או טירה, כפי שהיתה מכונה בפינו. רק על תחנות האוטובוס נרשם שמה הרשמי. אפילו בתחנת המוניות ברחוב החלוץ בחיפה היה כתוב "טירה"). אני זוכרת את המצעים מתאווררים על אדן החלון הפתוח, ורוח נעימה נושבת, ואת עצמי שוכבת במיטה הרחבה של דודתי וקוראת. או אולי זה היה במרפסת הגדולה, שצפתה אל גבעה ובה מאגר מים שנראה כמו עציץ ענק. ובעיקר אני זוכרת איך לחצתי עם נועה- ניוטה, הילדה העולה שלא רצתה לדבר עברית, על מסעד הכסא והלכתי איתה בשדירת עצי הלימון ושמעתי את הסיפור על התינוקות שנשלחים, זה עם צביטה מכיכר העצב וזה עם צביטה מכיכר השמחה. הכול קרה בסיפור "כיכר השמחה וכיכר העצב" של נורית זרחי, מתוך הספר "הכורסה המתנדנדת". כשראיתי את כריכת הספר – אותיות הפרנק רוהל וציור כסא הנדנדה מעל בתי העיר – ידעתי שזה הוא, כמו שמזהים חברת ילדות בצילום ישן. זכרתי גם סיפורים אחרים מתוכו, אבל זו היתה נועה- ניוטה שנחרטה לי בזכרון. נולדתי בארץ ועברית  היתה ועודנה השפה האהובה עליי, אבל משהו בי התחבר לנועה- ניוטה ולכסא הלימון שלה, כאילו היינו אחת. ואני חזרתי ושאלתי אותו ואולי נשאר כך, בבית של סבתא ליזה וסבא סמי וכרמן בטירה.

 

נזכרתי בו, כשקראתי שוב את "דולפינים בקרית גת", הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ של דנה חפץ (בהוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד). קראתי את ספרה של דנה לאט-לאט כי לא רציתי שייגמר לי, וגם בלגימות גדולות כי כל פעם שחזרתי אליו, היה קשה מאוד להפסיק. ונזכרתי בחופשות האלה בטירה, בספר שכל כך אהבתי לקרוא, שוב ושוב. משהו בסיפור של נועה-ניוטה הפך אותי לכותבת. משהו אחר, שלא היה בהמוני הספרים שבלעתי לפניו ואחריו. הוא לא היה הספר היחיד, אגב. את "סוגרים את הים" של יהודית קציר ו"תפוחים מן המדבר" של סביון ליברכט, שיצאו בסוף התיכון שלי קראתי בניתוק גמור מהעולם, וכשסיימתי אותם, ידעתי שאני יכולה לכתוב. שיש בי רעב לכיכר הזאת של הכתיבה. שורה אחת בסיפור "דולפינים בקרית גת" שמתכתבת עם הסיפור "סוגרים את הים", הזכירה לי את הרעב ההוא. נדמה לי שאני יודעת למה נזכרתי ב"כיכר השמחה וכיכר העצב" כשקראתי את "דולפינים בקרית גת". זו הנגיעה הזאת הצרופה, המזוקקת, שלוקחת אותי למקום אחר.

לפי נתוני הספריה הלאומית, רק 8% מכלל הספרים שהתפרסמו בארץ בעברית ב-2015 הם קבצי סיפורים קצרים (הרבה פחות משירה – 39%, ומפרוזה – אני מניחה שהכוונה לרומנים – שמהווה 52% מכלל הספרים). אני תוהה למה. לסיפורים קצרים יש כוח עצום בעיניי. לרוב אין בהם עלילות גדולות, זה נכון. אבל יש להם את היכולת לתמצת תהליכים שלמים, עולם שלם ברגע, רגע שאוצר בתוכו חיים שלמים. אולי קשה לאנשים עם קוצר היריעה. גם אני אוהבת רומנים, אחרי הכול. וגם אני כתבתי רומן (שמתפרסם כאן בבלוג), רומן שהתחיל מסיפור ועוד סיפור שביקשו להתחבר זה לזה, כמו אדוות שהולכות ומרחבות ופתאום מטיפה אחת נהיה נחל ונהר. ועדיין, יש משהו שאין לו תחליף בטיפה האחת.

בקובץ הזה של דנה חפץ, כל סיפור הוא רגש צרוף, שלוקח אותי מייד לעולם של הגיבורה. אולי כל אחד מהם הוא תמונה בזכוכית מגדלת של חלק ממני, וכאילו אותו חלק כותב את הסיפור יחד עם דנה. המורה ליאורה ב"דולפינים" שלא מוצאת את מקומה בעולם אבל נוגעת עמוקות בעדינה. ויש בה דמויות שחולקות כאב, כאב של אהבה לא ממומשת, של דברים שלא נאמרו, שלא באו לידי ביטוי עד שכבר היה מאוחר מדי. אותן דמויות מבלות את חייהן בכמיהה ובהתחמקות בה בעת. השילוב הזה בין הפחד למשיכה, בי הרצון לממש לרתיעה הגדולה ממה שיקרה אם יקרה, האיר לי מקומות שאני לא בטוחה שאני מכירה. שאולי בעצמי לא ממש העזתי לגעת בהם. כמה מהסיפורים בקובץ הנפלא הזה מתיישבים להם בדיוק על הרצף הלסבי של אדריאן ריץ', כלומר סיפורי אהבה שלא קוראת לעצמה כך, שאולי אין בה מיניות כמעט או בכלל, שהגיבורות שלהן לא חושבות על עצמן במונחים האלה.  ולמרות הכול יש בהן אהבה גדולה והערצה גדולה של אשה אחת שתוהה ותועה בעקבותיה המתעתעים, החמקניים של אשה אחרת, אהובה מאוד. לעתים זו חברה טובה ולעתים מישהי שאינה מודעת אפילו לקיומה של המעריצה. לפעמים יש שם גם דמויות אחרות. לפעמים הגבר הוא זה שחומק ומתעתע.

וכמו גילוף הלימון בכסא של נועה ניוטה, המלים של דנה חפץ שולחות אותי לעולם אחר, לא כל כך רחוק בעצם. כי אני מוצאת את עצמי עומדת שם, בחדר המדרגות הנטוש של השיכון עם חוטי המזגנים והצמחים הנבולים, דופקת בעקשות על דלתה של מיתי, הדלת שמסרבת להיפתח: "מיתי, אני קוראת. תפתחי. אני לא זזה מכאן עד שאת פותחת. די. תגידי משהו. וכבר לא מרגישה את היד, ועוצרת לרגע".

מודעות פרסומת