הפרק הקודם, פרק ד', כאן

גילי מופיעה כשהכאב כבר נהיה בלתי נסבל, כשאורית כל כך מתגעגעת, שהיא רוצה להיות תינוקת בעצמה. זו רק ההתחלה של הסיפור של גילי, ויש בו הרבה מנוחה ועצי רדווד ולא מעט אי שקט. ההמשך יבוא מאוחר יותר, בפרק ארוך יותר.

 

ה. 

גילי

אין לה ילד. שמה גילי. והיא יודעת לשיר.  לא כל כך שרה כי זה לא חשוב. מה חשוב? חשובה שלוות הנפש, השקט. גרה עם בת זוגה בהרים, בבקתת עץ קטנה ומלאה אריגים בדוגמאות אינדיאניות. יש להן באר מים משלהן עם שרותי קומפוסט, דרך פרטית משלהן, היער הוא כמעט שלהן. לגילי יש טנדר גדול וחלוד, דינוזאור מגושם ולא מזיק, שחונה דרך קבע בחניה שלהן. לבת הזוג שלה קוראים רעות, ויש לה רכב משפחתי, שהיא לוקחת לעבודה, אשת הייטק באחד הישובים הסמוכים.

 

ימים שלמים גילי שוכבת שם בחוץ, על הערסל בין שני עצי רדווד, ונחה. היא צריכה לנוח הרבה. היא יודעת לשיר, אבל לא רוצה לשיר עכשיו. רק להקשיב. היא עוצמת עיניים ומקשיבה. עכשיו קריר, ותיכף יהיה יותר קר, אבל אם לא גשום, היא יוצאת אל הערסל, או שוכבת לה על העשב. לפעמים, גם כשקר, היא מתפשטת והגוף שלה, גוף גדול, מתמלא אדמה. היא מקשיבה. יש המון קולות ביער. אילו רצתה, יכלה ללמוד את סוגי הציפורים. אבל השמות והסוגים והזנים לא מעניינים אותה. היא מכירה אותן אחרת. נותנת להן שמות אחרים. היא יודעת מי מהן תקרא, תזמר, תצפצף, תצווח, תרון לפי קרני השמש, שעוברות מעליה במהלך היום, במעגל הפיות של עצי הרדווד. גבוהים כל כך, היא מסתכלת עליהם מלמטה, השמש מנקדת בריצודי אור את העפאים והיא מתהפנטת אל הריצודים, חולמת. ולפעמים רק מתבוננת. הקליפה שלהם אדומה, שעירה ומחוספסת, קליפת שועל, והענפים מתפרשים כמו זרועות הצידה, כמו ידי מתעמלים על חוף הים. לא, רק הצורה דומה. הענפים האלה פרושים שם כמו הידיים של האלה, בחן וחסד ורחמים, מרגיעות ומשככות. רוח עוברת בהן, עלי המחט נושרים, חומים אדמדמים ואז חומים אפורים, וכשהם מתגבהים מדי היא אוספת אותם אל ערימת הקומפוסט. במרכז המעגל, הגזע של עץ הסבתא,  זו שהצמיחה את כולן וצמחה לגבהים עד שנשרפה בלהבת ברק. ועדיין יש בה חיים, נמלים חופרות בה תעלות, ציפורים מנקרות בה. ועל הגדם המשתבלל לתוך עצמו, כבר צמח טחב והתייבש שוב ושוב פעמים רבות. כשהיא עוצמת עיניים היא יכולה לראות אותה, זקנה גאה ונדיבה. לפעמים היא עורבני כחול בתוך הענפים שלה, לפעמים סנאי בתוך מאורה, לפעמים חשופית בננה זוהרת על הגזע. היא חברה שלה, הסבתא. סבתא אדומת הגזע.

בהתחלה היתה להן גינת ירק קטנה, אבל הצבאים נגסו בה שוב ושוב והיא דרשה יותר עבודה ממה שגילי היתה מוכנה להשקיע. עכשיו היא רוצה לנוח, להרגיש את השקט של היער. השקט והחיים של היער, להכיר אותו, לא לדאוג. רעות, יש לה עבודה שמספיקה לשתיהן, גם לו היו ארבעה, זה היה מספיק. בכלל, לגילי אסור לעבוד, היא עדיין תיירת. אז היא יוצאת כל יום אל הערסל, ונחה. לפעמים, אם היא חייבת, היא נוסעת לעיר. לדואר, לקניות. כי את שאר העניינים אפשר לעשות באינטרנט. רעות עושה את זה. לפעמים צריך איש מקצוע, ביחוד עם הבאר הזאת, לפעמים צריך לקנות עצים להסקה. אז היא בבית, נותנת להם לעשות מה שצריך.

דפיקה בדלת, פתיחה מהוססת, הראש שלה מציץ. אני עדיין מנומנמת, בן-בן ישן עליי. לא יודעת כמה זמן עבר. אולי נרדמתי. היא רואה את סימני הדמעות, את העייפות ומלטפת לי את הלחי, והקמטים שלה מתעגלים, ברגע נדיר של רוך. אני מעניקה לה בתמורה חיוך חלוש, אבל בפנים מרגישה קצת יותר טוב, באמת. "את צריכה להיות חזקה יותר", היא מוסיפה, "את אמא עכשיו, ואת לא יכולה להרשות לעצמך להתפנק כמו קודם", אני שומעת מבעד לקול החורק שלה, הקמטים מתיישרים לאורך הלחי, כמו חיילים צייתניים. גם בתוכי משהו מתיישר איתם.

"אפשר להיכנס?" אני שומעת את אבא שלי מהצד השני. לא רק שהוא מבקש רשות, הוא גם מחכה לתשובה, פוחד למצוא אותי חלוצת שד, מניקה. "כן", היא מתירה לו, במקומי, והוא נכנס, מתיישב על קצה המיטה. "חשבנו על זה כבר כמה זמן", היא ממשיכה, והוא מניד ראש. "אולי את צריכה ללכת לרופא, אולי את צריכה כדורים. ואל תדאגי. אנחנו נשלם".  "כדורים בשביל מה?" הניסיון שלהם להגיד לי מה לעשות מצית בי את כל אותם כעסים ישנים. "תפסיקו להיכנס לי לחיים. אני לא צריכה כלום. אני רק צריכה שתעזבו אותי בשקט". ואז אני שומעת את עצמי לרגע, את התקליט החוזר ונשנה עד זרא, וחלק ממני מזהה את האמת שבדבריהם. אני מרגישה טיפשית כל כך, איך יכולתי לחשוב עליהם דברים איומים כל כך, הם רק רוצים לעזור. ושוב הדמעות עולות, ואני מחניקה אותן, ומשתתקת, לא מסוגלת לדבר. הם ממשיכים לשבת, היא צמודה אליי, הוא בקצה, ואני בולעת גוש גדול של דמעות, נזלת וכאב, ורק אז מצליחה להגיד: "טוב, אני אחשוב על זה. ולא צריך לשלם. יש לי ביטוח".

מיקי מגיעה אחרי הצהריים, ודקות ספורות אחריה שושנה, לביקור ראשון בבית אחרי הלידה. זה חלק מהדיל. זאת הפגישה הלפני אחרונה לפני שהיא נפרדת מאיתנו. אני בחדר, עם בן, כשמיקי פותחת לה את הדלת. גדולה, בחולצת המפ, גסה, ענקית, בצבע חלודה, שנשפכת לה על הגוף, על החצאית הארוכה, בשיער שיבה לא צבוע אסוף לאחור בסיכת עץ מגולפת, היא מאירה את החדר כמו שרק מכשפה זקנה אמיתית כמוה, יכולה להאיר. המחנכת והרומני כבר בחדר המלון שלהם, והבית שקט ורגוע. אני שואלת אותה מיליון שאלות, כל תשובה גוררת עוד שאלה, ויש לי מיליון כאלה, הנסיונות שלה לענות עליהם דומים לניסיונות לקצוץ את ראש הדרקון: שלושה נוספים צצים מייד תחתיו. בסוף, אחרי שקיבלתי תשובות לכל השאלות שאפשר היה לשאול, ורק אלו שלא נשאלו נותרו בפנים, נטולות מענה, נטולות לשון ופה ושיניים, חרדות, היא פתחה. "יש קבוצה מצוינת שנפתחה בדיוק עכשיו, לנשים אחרי לידה. לא" – היא קלטה את הפה שלי נפתח כדי להגיד "אבל אני לא בדיכאון", ומיהרה להשיב לו – "היא לא מיועדת בהכרח לנשים עם דיכאון אחרי לידה, אלא פשוט, כדי להעלות דברים, לדבר על מה שקורה". רוח מפיחה אויר בוילון צהוב מעליי. שקט.

מודעות פרסומת