תגיות

, , , , , , ,

סבתא אנה שלי היתה אשה חזקה. לולא היתה אשה חזקה ספק אם היתה שורדת כיהודיה ברומניה במחצית הראשונה של המאה ה-20. מתחת לאפם של הנאצים היא ניהלה מסעדה מחתרתית  בעיירה שלה, שלא רחוק ממנה יהודים גורשו ועונו ונטבחו. גם אלה ששיחק להם מזלם ולא נעקרו ממקומם, לא הורשו להיות בעלי עסקים, ואסור היה להם להימצא בשוק לפני עשר בבוקר. אבל אנה פייביש לבית סולומון יצאה לשוק מדי בוקר, השכם בבוקר, עם הטלאי הצהוב על דש המעיל. ללא מורא. רק פעם אחת העז אחד המוכרים להעיר לה על כך, חושש מנוכחותו של אחד הקצינים בסביבה. "אם יש לך בעיה עם זה", ענתה לו סבתי, ואם פחדה ולו לרגע, לא ניכר בה הדבר, "אתה יכול להגיד לו". המוכר השתתק.

גם אמא שלי, כלתה, לא היתה פריירית. מפקחת שיקום רנה פייביש (לבית נדלר) היתה מגיעה לראשי ערים ועיריות כדי לקדם את הקמתם של הוסטלים ומוסדות שהקהילה נזקקה להם. אמא שלי ידעה להתמקח, ויותר מזה, אהבה להתמקח. היא התמקחה על כל דבר. רק תתנו לה חנות וסיבה לקנות משהו. אני מצדי הייתי עומדת שם, קצרת רוח במקרה הטוב, או שואפת שהאדמה תבער את פיה ותבלע אותי, במקרה הרע. היו חריגים לתחושה הזאת, יש לציין. בערוב ימיה, חשדה סבתא אנה שחברא קדישא מנסים להערים אליה ולתת לה חלקת קבר פחות טובה מזו ששילמה עבורה. גם בשנות השמונים שלה היא היתה אשה מרשימה, עם הילת שיער לבנה וארשת של מטרונית כבודה. אך העברית שבפיה היתה דלה, והיא כבר לא היתה בטוחה בעצמה מול הגברים הדתיים שהיו, ככלות הכול, מקור סמכות עבורה. היא פנתה לכלתה, אמי. לא לבנה הבכור שהיה סוחר. לא לבנה הצעיר, אבי. היא פנתה לאמי כדי שתרים קול צעקה ותוכיח אותם. אמי מילאה את תפקידה ביעילות. סבתי זכתה במקום שחשקה בו, ובו היא נחה כבר שלושים שנה ומחצה. הייתי גאה באמי על כך.

rsz_savta-ana1

אנה סולומון (עומדת) בשנות העשרים שלה, עם אמה, רחל סולומון לבית רכבוך (יושבת מימין), אחיותיה פרידה (יושבת משמאלה) ושיינה (יושבת מימין לרחל) ואשה נוספת. ברלאד, רומניה, 1926.

בת ונכדה לשושלת כזאת של נשים, יש בי צד שאפתן ומלא עזוז ועומד על שלו. אני אולי לא מתמקחת בחנויות (יקר? תודה ושלום), אבל למדתי להתמקח ולעמוד על שלי בהקשרים אחרים, בעיקר פוליטיים. פעילה פוליטית הייתי (גם זה מהבית, מהצד של אבא שלי) מגיל צעיר. אני תמיד בצד שמוחה, שמראה זווית פחות מקובלת ודורש את קבלתה. גם במישור המקצועי,  למדתי לנהל מו"מ עם לקוחות, לבדוק מה המחיר שנכון לי, תמורת איזה מחיר מינימלי אני מוכנה להתחיל לעבוד וכן הלאה. למדתי לשאול, לבקש, להשתמש בקשרים פה ושם. אבל האמת היא שיש בי גם צד ביישן מאוד, וחרד מאוד. ממש כפי שהיתה סבתי בערוב ימיה, וכפי שנדהמתי לגלות באמי, יום אחד כשהתכוננה לפגישה עם השר או המנכ"ל א מי שזה לא היה, כולה חיל ורעדה. יש בי צד שפוחד מאוד מביקורת, מלעג. צד שזוכר את הילדה השונה שהייתי ורוצה להחביא אותה, להסתתר. לא לפרסם ואולי גם לא לכתוב. ואם לפרסם אז בצנעה, לא להתגלות. אם אני מוכרחה לכתוב, אז למה כתיבה כל כך אישית, או חריגה כל כך. ואם הכתיבה שלך חייבת להיות כזאת, אני שומעת את קולה של אמי, למה לעשות כזה רעש.

וכך אני חיה וכותבת, בין שני הקטבים האלה. הצד שמעכב, שמושך בשמלה, והצד שבועט בתחת, שרוצה שתזוזי כבר. התוצאה היומיומית היא שמחד, הרבה פעמים, ההורות והעבודה ושאר תפקידים קודמים לזמן היצירה שלי עצמי, ומאידך, אני מרגישה רגשי אשמה שלא כתבתי, לא עמדתי בדדליין שהקצבתי לעצמי, שוב לא הספקתי. אוי, איזו דחיינית. "מה יהיה בסוף", אומרת השאפתנית לביישנית, והביישנית מרוב בושה משתבללת לה יותר בשריון. וכל מה שנותר הוא להיאנח. ככה לא מעודדים יצירה.

מתישהו, לא מזמן, הושבתי את שתי אלה לשיחה. "היא מציקה לי", אמרה הביישנית, "אני עסוקה, זה לא ברור?" "אז אם לא יעירו לה", ציטטה השאפתנית משפט מוכר להפליא, "איך היא תדע? שנפסיק להגיד לה?" "תשמעו", אמרתי להן, "זה לא עובד והאמת", העברתי את מבטי מדמות מטאפורית אחת לשניה, משהה את הדיבור באתנחתא דרמטית, "שזה אף פעם לא עבד. כשצועקים על אדם להפסיק לעשן או לרדת במשקל או מה שלא יהיה, הוא כנראה יעשן יותר או יאכל יותר". השאפתנית התעצבנה, היא כנראה הבינה שהצדק איתי. "אז את משתיקה אותי. בסדר. גם כן פמיניסטית". יכולתי כאן להתעצבן בחזרה, אבל לא בלעתי את הפתיון. הביישנית ישבה בשקט, עוקבת אחרי מהלך העניינים. "מעכשיו", הודעתי להן, "כל דבר שאנחנו עושות נחשב. שטפנו כלים? יפה מאוד. הלכנו לדואר? מעולה. הצלחנו לתפוס נציג שירות בבנק ולסגור עניין ותוך כדי המתנה גם עשינו עשרה לייקים בפייסבוק לחברות שאנחנו אוהבות וקראנו חדשות? אין עלינו".

"אבל אבל אבל…" התחילה השאפתנית.

"בלי אבל!" קטעתי אותה, "אנחנו משנות אסטרטגיה".

"טוב" אמרה הביישנית, "מה את חושבת? אם נכתוב את זה בבלוג לא יחשבו שאנחנו פסיכוטיות או משהו, נכון?"

מודעות פרסומת