תגיות

, , , , , , , , , , ,

הפרק הקודם, פרק ג', כאן.

המחנכת הדגולה והרומני הקטן אצלה בבית. תוך כדי הנקה אורית נזכרת בסיפורי ילדות, בצויקה וצחוקים פרועים, רגע לפני שהיא מתחילה לראות את גילי. אבל גילי תבוא רק בפרק ה. ועד אז, הפרק הקצר הבא.

ד.

סבא ואבא מדברים רומנית. אני לא מבינה, חוץ מכמה מלים. למשל, המלה "מולדובנן", שזה ממחוז מולדובה ברומניה, שמשם סבא, מעיר גדולה שקראו לה יאש, שחיו בה הרבה יהודים. אולי גם אבא משם, אני לא יודעת. יש הרבה מחוזות ברומניה ומדברים בה הרבה שפות, סבא מרצ'ל סיפר לי.  סבא מרצ'ל הוא הסבא היחיד שיש לי, ההורים של אבא נפטרו לפני שהוא עלה לארץ באוניה עם סנדו, ואמא אמרה לי לא לשאול אותו יותר. שהוא יספר לי יום אחד כשירצה ושאני אהיה סבלנית, כי רק בסבלנות ובעבודה קשה אפשר להגיע להישגים. סבא מרצ'ל מכין יין, במכלי פלסטיק גדולים, באדום ארגמני שמציץ מתחת ללבן אטום, וכשהיין מוכן, כולנו נוסעים לקיבוץ, ואבא וסבא  יוצאים לחדר האחורי, הקטן, יושבים שם, שותים יין ואוכלים  לחם שחור-שחור עם איקרא ודג מלוח. אחר כך סבא הפסיק לעשות יין, כי כבר לא היה לו כוח, ואבא היה מביא לו לקיבוץ את היין שהוא היה מכין יחד איתנו.  במרפסת הקטנה, הסגורה, אני ואבא דורכים בכל הכוח על ערימות של ענבים אדומים, אני צוחקת, קופצת, משתוללת. "מספיק עם זה", אמא צרחה מהמטבח, "היא עוד תשבור את הראש. ואתה" הוסיפה נזיפה לצעקה, "אתה משתף פעולה עם זה!". "כל הזמן דואגת", הוא אמר לנו בקריצה. עד שפעם אחת כמעט החלקתי ושברתי את הראש, ומאז היא לא הרשתה לי יותר. לא לי ולא לו. כך נפסק יצור היין הביתי. אבל אז אבא מצא איזו חנות שמוכרת יין בבקבוקים כרסתניים, והיה מביא לסבא מדי פעם, והם היו ממשיכים לשבת שם, בחדר האחורי, לשתות יין ולאכול לחם שחור עם איקרא, גם היא תוצרת בית.

"סבא מתגעגע לצוֹיקה", אמר לי אבא פעם. לא היה צריך לקרוא לו בשם, כי סבא היה לי רק אחד. על המשפחה מהצד של אבא לא מדברים. אף פעם. ואני יודעת לא לשאול, פשוט אין, כמו שאין אצבע שישית. רק בגיל מאוחר יותר אני מתחילה לקלוט.

-מה זה? אני שואלת, ואבא מסביר: "זה כמו יין משזיפים, אבל יותר חזק, שהיו מכינים הכפריים שם באופן בלתי חוקי" וקורץ. מה זאת אומרת חזק, אני שואלת, ואמא שמקשיבה לכל זה מהמטבח מתפרצת עליו "הילדה צריכה לדעת מה זה צויקה, אפרים, היא באמת צריכה לדעת את זה בגיל שלה?" היא נוזפת בו.  "די כבר עם התאורִיַה שלך, כל הזמן תאוריה", הוא מחזיר לה. "אז ידעו מה זה צויקה. והיא כמעט בת שבע, הבת שלך". סבא ואבא באים לארוחת צהריים, סבתא ואמא מסתכלות עליהם במבטים המפחידים שלהן, נזיפה חסרת קול וחסרת אונים בכל עין. אני לא יכולה אלא להתפוצץ מצחוק: הם נראים כמו ליצנים, כאילו ציירו להם לחיים אדומות, וגם הם כבר מתפוצצים מצחוק. "די עם הצחוק הזה", סבתא גוערת בי, "ככה מתנהגים?", ואמא צווחת על אבא: "תגיד, נתת לה משהו לשתות?" כאילו לא ידעה שהייתי איתה ועם סבתא באותו חדר, וסבתא מסתכלת עליי בעיניים בוחנות, כל הפנים שלה נהיים ארוכים כאלה, ומקומטים יותר מקודם, וזה רק מצחיק אותי יותר, מצחיק עד כאב בטן, אני מתגלגלת על הרצפה, הבטן וכל הפרצוף כבר כואבים לי מצחוק, ואני משתינה מצחוק. רק אז, כשהזרם החם יוצא מהגוף שלי בלי שליטה, אני נעצרת, מנסה להחביא, אבל הכתם על השמלה, על הגרביונים הלבנים. וכולם מסתכלים עליי, ואני מתכווצת, נמלאת בושה, כל הצחוק עזב את הגוף שלי ועכשיו הוא חלול וריק ורופס, כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר בבת אחת. בלי קול, אמא נותנת לי יד ואנחנו הולכות לחדר השינה של סבא וסבתא, שם נמצאים תמיד בגדים שסבתא שומרת בשבילי. במקום השמלה אני לובשת מכנסיים. ג'ינס כחולים מתרחבים, עם רקמה קטנה של לב על הברכיים. והדמעות זולגות בשקט, ואמא מנגבת לי אותן במטפחת, וסוגרת את הריצ'רץ'. "ככה זה כשמשתוללים", היא ממלמלת.

אחר כך הם רבים שוב. תמיד הם רבו. תמיד בגללי.

"מה הוא מצא בה, בסבתא שלך, אלוהים יודע, אם הוא קיים", אבא שלי אוהב להגיד, "כזאתי מין פרצופה עצבנית, אף פעם היא לא היתה שמחה רגע אחד בחיים שלה ותיכף איך שהתחתָנו, גם אמא שלך התחילה לעשות מין פרצופים כאלה שלא חשבתי שהיו לה. היא, אמא שלך, היא, היה לה פלפל, משהו-משהו היא היתה, הייתה מתווכחת, לא זוכר אפילו על מה, ישבנו שם בבית קפה בחוף הכרמל, עם העיראקים הקומוניסטים והקיבוצניקים של השומר הצעיר, השמו"צניקים – איך הם היו מתעצבנים שקראנו להם ככה, מֵאי", זה ה"מֵאי" הרומני הזה שהוא אומר שתמיד מחזיר אותי לילדות, מלה שאין לה תרגום מדויק לעברית, מין קריאה שמבטאת כל רגש בין התפעלות להלם. "והיום תהרגי אותי, לא מצליח להיזכר על מה התווכחנו כל כך? סטאלין? הציונות? משה סנה, אני אהבתי אותו, את ד"ר משה סנה, אבל קומוניסט אף פעם לא הייתי, גם אמא שלך לא".

ואולי כן. היא תמיד אומרת, "מי שהוא לא סוציאליסט בנעוריו, אין לו לב, ומי שהוא לא קפיטליסט בזקנתו, אין לו שכל". ועל זה הוא אומר, "טוב, אני אף פעם לא הייתי חכם גדול. לא ידעתי לקחת." הווכחנות הזאת, המהפכנות הזאת הדליקה אותו כנראה. היא באמת עזבה את הקיבוץ זמן קצר אחר כך והתחתנה איתו למחאות אמה שלא האמינה שהבת השניה של הקיבוץ עוזבת. " הסבתא שלך, הפרצופה הזאת, חשבה שזה הכול בגללי, אבל אני, מה היה איכפת לי לחיות בקיבוץ? היינו היום מיליונרים". הוא מסמיק, הסוציאליסט הזה-לשעבר ואולי היום, כשהוא אומר את זה או שנדמה לי? "היא רצתה לעזוב, בער לה בעצמות או בתחת, או איפה שזה לא יהיה". וגם "היא כועסת שאת באמריקה, אני אומר לה, מֵאי, את בדיוק כמו אמא שלך". שוב ה"מֵאי" הזה. "מה איכפת לך שתחיה קצת במקום אחר? מה יש? חייבים תמיד להיצמד לארץ אוכלת-יושביה הזאת?!, ככה אני אומר לה, והיא מתעצבנת, די גרויסע ציוניסטע. אה. נזכרתי. על זה היינו מתווכחים. אני והיא היינו ציונים. כל השאר, לא יודע מה הם רצו, אחוות עמים, אנא עארף. אולי בגלל זה התחתנתי איתה". הוא קורץ. האמת היא שעד היום, אף אחת מאיתנו לא מבינה למה. אולי בכלל הוא התחתן איתה בגלל סבא שלי, אבא שלה.  לא הציונות, הרומניות שדילגה על דור אחד.

בסוף, סבא שלי, שכולם קראו לו מרצ'ל חוץ מאשתו, סבתא רותה, לא רות, ובוודאי שלא רותי – "מרדכי, יש לך שם עברי, למה להידבק לגלות, למה" –  אבא של אמא, קצת אבא של אבא גם כן, מת בסוף בגיל שמונים, מסרטן בכבד, תוך חודשיים, ובלי שום כאבים. אחרי שהוא מת, אבא שלי לא עשה ולא שתה יותר יין, גם אם מישהו היה מביא מרומניה, אפילו לא צויקה. הוא אמר, "אם מרצ'ל לא נהנה מזה, גם אני לא יכול ליהנות".

בדרכו, דאג לה, הגן עליה, אולי אפילו אהב אותה. "היא עובדת קשה, אמא שלך, זו עבודה קשה להיות מנהלת בית ספר עם כל הפושטקים והילדים הרעים, אז אל תעשי לה עוד עבודה", היה אבא שלי מכריז. בת יחידה. אגואיסטית, הם לפעמים קראו לי כשגדלתי, זאת שאין לה גבולות, ולא יודעת מתי להפסיק. רציתי לעשות כל מה שאסור, להכעיס. לקחתי מאמא קלסרים עם עבודות של סטודנטים שהיתה צריכה לבדוק, והייתי כותבת עליהן הערות טפשיות, וכשגילתה בערה בה אש כזאת בעיניים שהיה נדמה לי שתיכף תהרוג אותי. אבל היא רק הסתכלה עליי, צעקה את נאום התוכחה שלה בזעם וחזרה לספרים שלה, בלי עונש ובלי כלום. אולי רציתי שתעניש אותי. ברחתי אל הספריה משיעורי מתימטיקה, כי שנאתי, ומשיעורי ספורט כי התביישתי להחליף בגדים במלתחה, בהתחלה בגוף שלי, אחר כך שיתפסו אותי מסתכלת על האחרות. בסוף נתפסתי כמובן, ושוב אותו מבט בוער, וצעקות עד השמיים: את אגואיסטית ומפונקת וחוצפנית ואיך את עושה דברים כאלה, חושבת רק על עצמך. והצעקות מתחלפות במבט של אכזבה, וזה המבט הכי קשה, והוא אומר: מה את עושה מזה סיפור כזה גדול, אז היא ברחה מכמה שיעורים, והיא אומרת לו: אפרים, זה לא כמה, זה עקבי, זה מתמשך, ואני רוצה לצרוח ולספר להם למה, אבל במקום אני מסתכלת אל הרצפה ושותקת, בולעת את המחשבות והמלים עם הדמעות. והוא אומר: אז אם זה כל כך חשוב לה, תענישי אותה, פעם אחת תענישי אותה, את באמת חושבת שהנאומים שלך עוזרים? והיא עונה לו, עדיין בכעס: אתה יודע בדיוק את העמדה שלי בנושא הזה. והוא מסתכל עליה במבט שאומר הכול שאומר כן, הכול טוב בספרים ובמאמרים שאת כותבת, אבל מה בחיים, וחוזר לעיתון שלו. אבל המוזר הוא שזה עזר. לא יודעת. המבט שלה המאוכזב אולי היה מפחיד מכל עונש שיכלו לתת לי. ובמה באמת יכלו להעניש אותי? באיסור לצאת מהבית, באיסור לקרוא ספרים? במניעת דמי כיס?

להכות לא היו מכים אותי מעולם, בזה אני בטוחה. אחרי האכזבה הזאת בעיניים, והמבט המאוכזב, עשיתי דברים בגניבה, מעלימה לה חזיות ודואגת להשליך לכביסה אחרי השימוש, שלא תשים לב. ואולי שמה לב, אבל מעולם לא אמרה. ואני לבד, לבד כל כך, עם המבט המאוכזב והצעקות האלה, לבד בעולם, מתגעגעת למין אחות כזאת שתהיה לי בת ברית, שאוכל לזמום איתה דברים, שנהיה שתיים מול שניים, אבל אני לבד. לבד בבית, לבד בכיתה. את היית שם כבר, בין הילדות המקובלות, לא חברה שלי. רק באוניברסיטה כשגילינו שאנחנו לומדות באותו החוג אותם קורסים, התחלנו להתקרב. ואז גיליתי שאת בכלל לא מה שחשבתי, לא איזה מין ילדה סנובית. גיליתי כמה את דומה לי, כמה זרה ובודדה הרגשת אז בחברת המקובלים. גם את בת יחידה. גם לך קראו "אגואיסטית" ו"מפונקת"?  הילי, אני תמיד חושבת, שאת מין אחות כזאת שלי. אני אוהבת את מיקי, היא בת הזוג שלי והאמא השניה של בן-בן, אבל אני כל כך רציתי אחות. אולי היינו פחות בודדות לו היינו מתקרבות כבר אז, בבית הספר. אולי לא. בכל מקרה, איך יכולתי אפילו לגשר על המרחק שהיה בינינו אז? זוכרת שסיפרתי לך את זה פעם, והסתכלת עליי, ואמרת שאנחנו מין שלוחות זו של זו, יקומים חלופיים זו לזו, חלופיים אבל לא מקבילים. את כל כך רחוקה עכשיו. ודווקא עכשיו, היא פה, היא והמצלמה שלה.

אני מניקה אותו באחד המרתונים האינסופיים האלה, הוא תקוע מתחת לזרוע שלי. אני עייפה והוא רוצה עוד ועוד, ואני נרדמת, או שקועת בהרהורים, וכשהוא גומר ונרדם, אני נתקפת עייפות, לא מסוגלת לזוז. והיא באה מולי, מצלמת. בתמונה אני נראית טרוטת עיניים בוהה, והוא צמוד לי לפטמה. "אין דבר יפה יותר בעולם מאמא שמניקה תינוק", היא אומרת, ואני מרגישה כעס גדול, שנאה. "לי לא  היה מספיק", היא אומרת, "לך בטח יהיה יותר". היא מביאה לי עוד קנקן של תה הנקה. אני שותה, בוודאי, אני חייבת, בוקר וערב וצהריים גם. לילה אחד שתיתי קנקן לפני השינה, ובאמצע הלילה התעוררתי, החולצה שלי ספוגה כולה חלב. מאז הפסקתי לשתות לפני השינה. אבל עכשיו השעה היתה צהריים או אחר צהריים, עדיין שמש, מבעד לחלונות עם וילונות הרפפה המתכתיים, שונאת את החלונות האלה ואת האור שתמיד בקע מהם, ומה היא רוצה ממני, שאתן לו את מה שהיא לא היתה יכולה או לא רצתה לתת לי. אולי אני כן אביא לו אח או אחות, אני חושבת, בספק התרסה ילדותית כנגדה, ספק רצון כן להעניק לו מה שלא היה לי. אבל המחשבה על הריון נוסף רק מעייפת אותי, והיא, עם המצלמה, רק מעצבנת אותי.

"אני מניקה למרות שאת רוצה שאני אניק", אני מישירה אליה מבט אחרי שצילמה, מטיחה בה דברים בלי לסנן. היא נעלבת, מובן שהיא נעלבת. יוצאת מהחדר בשתיקה המפורסמת שלה, במבט מאוכזב וקשה. ואני ממשיכה להניק על אף שנדמה שהוא לא רוצה להפסיק, למרות הכעס שהם העלו בי, כלפיה, כלפיו, כלפי כל העולם, כלפי עצמי: למה אני צריכה את זה, שימותו כולם ויעזבו אותי בשקט, למה בכלל רציתי להיות אמא. ואני מתחילה לבכות בשקט, לא יודעת אפילו על מה. רק כאב קשה, שחור כמו פיח, כמו עשן שעולה מארובות, ניגר החוצה. סמיך ועבה. לו רק ידעתי מה הכאב הזה, ולמה הכול פתאום צף ועולה עכשיו, במקום הזה. החלונות סגורים, האור דולק, בן מתעורר לידי. אני רוצה שמישהו יקח אותי ממני, אני רוצה לקחת אותו ולהיעלם לתוך מנהרה. לא להיות. מה אני רוצה באמת, אין לי מושג. אני רוצה שמישהו, מישהי, תחבק אותי, שאתקע מתחת למרפק של מישהי, ואנוק כל היום בעצמי. ומתוך הערפל המנומנם שבתוכו אני שוקעת, אני רואה אותה.

מודעות פרסומת