תגיות

, , , ,

אמנות הבערת האש. אם תשאלוני מה למדתי לאחרונה, איזה כלי התווסף לחגורת כלי הכתיבה שלי, מה עוד מעורר בי השראה בימי אביב חורפיים אלה, בעת שהסופות שהביא לנו הילד (אל ניניו, כמובן. מה חשבתםן?) מצדו הדרומי של הכדור מטיחות עצים אלה באלה ביער, משליכות אותם על האדמה, סותמות כבישים וחוסמות דרכים. ובתוך הבית, ערימת בולי עץ נאה, מתנה מבעל הבית שלנו, שתקנות הבטיחות של מדינת קליפורניה מחייבות אותו לקצץ בעצי היער שבשטחו. "בניית אש" היא המונח האנגלי, ואמנם "הבערה" היא מונח מסעיר יותר, אלא ש"בנייה" מדוייקת יותר, גם אם היא נשמעת טרחנית משהו. ולא בכדי. מהרגע בו אני נכנסת קפואה ורטובה עד לשד עצמותיי, לבית קפוא אף הוא, תעבור לעתים שעה עד שהבית יתחמם כיאות. מזל שיש חשמל ותנורי ספירלה שעובדים. כי גם אם אש היא מין ברייה קופצנית וחמקמקה שכזאת, שלמצב הצבירה שלה אין אפילו שם, והיא זזה ומשתנה ללא הרף, כל עוד רוח חיים באפה המטאפורי – הרי שכדי להדליק אותה נדרשת מלאכת בניה עיקשת. וכמו כל מלאכת בניה, גם זו צריכה להיות מחושבת, ולהיעזר בחומרים הנכונים, ולא, תנחל הבנאית כשלון חרוץ. אגב, הכשלונות האלה הם חלק מהעבודה. גם בנאיות האש המוכשרות והמנוסות ביותר יודעות: נדיר מאוד שאש עולה כבר בניסיון הראשון. לרוב, לפני שתשביע את רצונכן, תנסה אתכן, תאתגר אתכן, תתגרה בכן ותחרוץ לשון, תציג בפניכן מצג שווא, תעמיד פנים כאילו היא כאן לשירותכן ואז תכבה פתאום. נשמה של ילד בוערת בה, וצריך לדעת לרצות אותה. אי אפשר פשוט להדליק כפתור, להזיז מחוון. לא, כאן יש משהו אחר.


ראשית כול, יש לנקות את האח, או כמו במקרה שלנו, תנור עצים לא גדול ממתכת. על רצפתו רובצים להם שרידי האש מליל אמש, כבויים ואפורים כאפר. אין דבר אפור מאפר. אין דבר יותר מת מאפר, אומר לי ידידי הביולוג ירדן ("ככה זה כשיש לך אמא ביולוגית", אמרה לי פעם חברה, ולרגע תהיתי אם אחיה מאומץ. אבל לא. אמה היא פשוט חוקרת במכון ויצמן). יבחוש מת, בכנפיו הדקות יש יותר אנרגיה משיש בהר של אפר. יתרה מזו, הר כזה של אפר כבוי נוטה להרוג גם את האש שאנו מנסים להבעיר או לבנות. אלא אם כן הוא לא לגמרי אפר, כלומר, אם יש בו כמה רמצים. אלה עלולים להסתתר בינות לחלקיקים האפורים. לא מזמן, כשרק הייתי בנאית אש מתחילה, השלכתי, משתעלת כנערה שחפנית מהמאה ה-19, ערימת אפר אל שקית קניות מנייר שעמדה לתומה על רצפת העץ בסמוך לתנור. לאחר שעה הרחתי משהו מוזר. אפי כיוון אותי לשקית, שתחתיתה היתה מחוררת ומתחת לה, כתם שחור מכוער שחוט דק של עשן עדיין עלה ממנו. מייד כיבינו את השריפה, ונשבענו לא עוד! אין לסמוך על אותו חומר אפור! מעתה והלאה יושלך כלאחר כבוד אל פח המתכת הראוי לו. ואכן, במהרה הושלכה השקית אל הפח שבע הימים, קופסת מתכת ששימשה בעברה הרחוק משכן לעוגיות.


מאידך, אל לנו לזלזל ברמצים האלה, שרוח חיים עדיין שורה בהם. אפשר להיעזר בהם להבערת האש החדשה, וניתן להשאיר אותם בתנור לאחר ניקויו מהאפר. כאן עליי להקדים ולומר: בולי עץ הם אמנם חומר דליקה מצוין, הם יכולים לבעור שעות ולחמם נפלא, אך הם לא נדלקים בקלות. צריך להבה גדולה ונאה כדי שהם יסכימו להצטרף לחגיגה. לשם כך הכינותי מראש נייר. כן, נייר: שקיות קניות מנייר שנרכשו ברבע דולר כששכחנו את הסלים בבית, קרטון גלי שחולץ מתוך קופסאות קרטון מאיזשהו מעבר דירה. אריזות של מדגנים ושאר מזון מעובד לא עלינו, גלילי נייר טואלט, טישו ספוג יזע ודמעות לתפארת המליצה (כי "נזלת" לא נשמעת כל כך טוב), וגולת הכותרת, השאור שבעיסה: נייר עיתון ונייר למדפסת.


לא, אני לא מתכוונת להשתמש בנייר זך וטהור, שטרם ידע מדפסת או עט. אני מתכוונת לכל ניירות הטיוטה, כל ההדפסות הבלתי מוצלחות, אלה שהולכות למיחזור, או משמשות כמקור אינסופי לניירות טיוטה. כל הרשימות שמונות את כל מטלות היום, חלומות באספמיה שמתגשמים בעיקר באספמיה. רעיונות אמצע הלילה שהגיעו למקום טוב יותר, ולצידם תרגילים בספרדית או בסטטיסטיקה. כל אלה, מחכים לתורם בערימה שליד ערימת בולי העץ. צריך לחתוך, לקמט, ולהניח בין שני בולי עץ דקים וקטנים, כאלה שרק אם יזמינו אותם למסיבה, הם כבר יקפצו. לקוות שהטישו והניירות הדקים שמתלקחים בקלות, לא יכלו מהר מדי, בטרם נגעו בעץ. לקוות שהקרטונים הקצת יותר סרבניים, יבערו מספיק זמן ויאחזו גם בבולים. כי מה שמתלקח מהר מדי, גם כבה מהר מדי, לפני שהספיק להדביק בלהטו את העץ. צריך משהו שיתלקח מהר, אבל יבער מספיק זמן. ועכשיו סוגרות את דלתות התנור למשך כמה דקות ומקוות לטוב.


קצת כמו בבישול, בכתיבה, ובחיים עצמם, גם כאן יש צורך בסבלנות וביכולת לשחרר קצת. מי שתשב ותנעץ מבט בתנור תדמה בדיוק לזו שנועצת מבט בקומקום. כן, להרתיח מים לתה צמחים זה רעיון לא רע. איזה כיף שאנחנו לא חיים לגמרי במאה ה-19 ויש כאן כיריים ותנור גז. אפשר לבדוק מייל. או פייסוש. לא, לא פייסוש. כי הרי ידוע כי פייסוש הוא אבן שואבת, כמו מערבולת. ואם תיכנסו לפייסוש, לא תצאו ממנו אלא כעבור מחצית השעה, והאש, אם נדלקה בכלל, תיעלב, תכמוש ותנבול. ותצטרכו להתחיל שוב.


אבל לא לעמוד לידה ולהתחנן. לא ולא. שחקו אותה קשים להשגה. מיינו כביסה. קפלו כביסה. כתבו רעיון חדש שעלה על דעתכם לפני רגע (אבל אל תעמיקו בו), תלגמו מהתה. ואז תחזרו ותציצו, ותראו אם האש אחזה סוף סוף בבולי העץ. לא תמיד זה מצליח. לפעמים נדמה שהצלחתן, לשונות קטנות שמלחכות את הבול מאחור, אבל הן לא ממש משכנעות אותו להידלק, משאירות כמה כתמים חרוכים ונעלמות כלעומת שבאו. ואז צריך להתחיל שוב.


כשזה מצליח, והלהבות אכן מרצדות להן בעליזות, יש להניח עוד בול עץ, קצת יותר כבד ומוצק, על האש שזה עתה נולדה. להיזהר לא להרוג אותה, אבל לא להסתפק בשני גזרי העץ הקטנים שיאוכלו עוד מעט. יאוכלו, ויהפכו למצע זוהר של גחלים כתמתמות, פועמות, מחכות לחומר דלק נוסף, מחכות לבול העץ הבא. ואם לא יבוא, במהירה, ידלקו עוד מעט בתקווה עמומה, ולאט לאט יכבו. אבל אם תשליכו אליהן ועליהן זרד, אצטרובל, מגבת נייר שסיימה את תפקידה, איזו שמחה! איזו עליצות! ואם יהיה זה בול עץ כבד שיספיק למחצית השעה הבאה, על אחת כמה וכמה.


עכשיו יש לכן לפחות חצי שעה של תענוג צרוף. האש בתחילה קטנה, אבל הולכת וגדלה ככל שהיא חורצת לה דרך בתוך בולי העץ, ככל שהיא ניזונה מהם. אין מדיטציה יפה מזו לטעמי. עכשיו גם תרגישו בחומה. אבל מקץ מחצית השעה, אם תישארו באותה התנוחה, תנמך רוחה. הבולים ייתפחמו, אם לא תקומו ותעשו מעשה, ותטלו לידיכם את המוט המחודד, המכונה poker. כעת עליכם לנעוץ אותו בתוך הבול המפוחם. או אז יתפרק הבול לגחלים נוספות ואלה ימשיכו לכלות את מזונן בלהבות גדולות ומחממות. ושוב, כשהאש גדלה, יש להוסיף עוד בול ועוד בול, ולהמשיך לנעוץ מוט מחודד בצלעותיהם של הבולים שכבר התפחמו לרוב, וכך עד שתגיע השעה לעלות על יצועיכן. או אז, יש לסגור את הדלתות. האש תמשיך לבעור בפנים, ולחמם את הבית גם בלילה. יש אומרים, שאם להבותיה גדולות דיין, ואם בולי העץ מוצקים וגדולים, הם יחממו את הבית עד הבוקר. אלא שבבוקר, או בערב הבא, לא יוותר ממנה דבר למעט ערימת אפר אפורה כשק, ואולי כמה רמצים, שמהם יתכן מאוד ותוכלו להבעיר את הלהבות הבאות. ואידך זיל גמור, כמו שהיה המורה שלי לתושב"ע אומר, אבל זה כבר נושא לטור אחר.

מודעות פרסומת