תגיות

, , , , , , , , , , , , ,

פרק ג' (קצר במיוחד), ובו נתוודע למשפחתה המורחבת של אורית. על רומנים אמיתיים ומזוייפים, ומיילדת אחת.

הפרק הקודם, פרק ב', כאן.

השליש הרביעי

ג.

חלב-לב-לב, חלב-לב-לב, אני משתדלת בכל הכוח ליצור אותו, לדמיין נהרות גואים של נוזל לבן, מתוק, נוהרים ועולים על גדותיהם, אמבטיות של חלב, ואז אני פוקחת עיניים, הוא בוכה, רוצה לינוק. לקראת הבכי הזה כולם ערוכים ודרוכים: מיקי מגיעה תוך שתי דקות, מצמידה את הבקבוקון עם החלב שקנינו מבנק חלב אם בסן חוזה אל הצינורית, שדבוקה לפטמה שלי, לכתף, לכרית. כדי לעודד הפרשת חלב, lactation, וכדי לתת לו תחושה שהחלב בא ממני. הוא טמון מתחת לזרוע שלי, בתנוחת פוטבול שמתאימה מאוד לנשים שילדו בקיסרי, ויש הרבה כאלה. הרבה מאוד. כשהילארי ילדה את הבן שלה, בקיסרי גם כן, אמרה לה אמא שלה שכל הנשים צריכות ללדת ככה. היא כנראה לא ידעה אז, אמא שלה, שאת סאת הכאב צריך להשלים, ושאם ברחת ממנה פעם אחת, זה לא אומר שלא תפגשי אותה במקום אחר. שנים אחר כך היא מתה מסרטן ראות, ביסורים גדולים, ובלי ששאפה לראותיה ולו סיגריה אחת באופן אקטיבי.  אני די בטוחה שמילאתי את סאת הכאב שלי, ונדמה לי שהיא כפולה. או לפחות מגוונת, כמו בבדיחה ההיא על היהודי שניתנה לו הבחירה, איזה עונש הוא מעדיף, מלקות או עבודת פרך, ואחרי 50 מלקות הוא ביקש עבודת פרך. אז עכשיו בבוקר, עם הקימה, ובלילה, לפני השינה אני סותמת את מעיינות הכאב בגוף בכדורים. היטב היטב אני מהדקת את האדמה שמעליהם, ששום התכווצות תועה, שום תזכורת למה שהיה, לא תתגנב אל התודעה. אבל בגוף שלי יש עדיין צעקות שרוצות לצאת החוצה, והן יוצאות בתנופה, כמו גייזר שפורץ מהאדמה ברגע שחופרים בה קצת. עכשיו הגוף שלי מתחיל להתגבש קצת, למין ג'לי צמיג וחלקלק, שבורח לכל מיני מקומות. וכשהחלב מואיל להגיע, הוא מביא איתו גם שאר החברים, שלשול, טחורים, והמלכה – עצירות. אבל שושנה יודעת בדיוק מה צריך לעשות. חכמה, שושנה. לך בטח לא היו בעיות כאלה, הילי. לידה טבעית והכול.

שושנה. גדולה וחמה ומתוקה, כמו סופגניה. אולי יותר כמו הג'לי דונאט שמכינים כאן, רק עם המון מתיקות טבעית בפנים. וטוב לב. וחוכמה. לא בטוחה שסופגניות חכמות, אבל זו תוספת מבורכת. וסנדלי בירקנשטוק שהיא נועלת בכל מזג אוויר. היא היתה מיילדת הבית השלישית שמיקי ראיינה כשהגיעה לפה, לבדוק אפשרויות עבודה ואפשרויות אחרות. רוזי וג'וזי נראו לה כמו מיילדות בסרט נע, הן התפארו בזה שהפסיקו לספור אחרי הלידה האלף, תוך  עשרים וכמה שנים. כשהיא התחילה לשאול אותן שאלות, אמרה לה אחת מהן שהיא בוודאי כתבה את השאלון שממנו נלקחו השאלות. וזה היה דווקא מהספר של אילנה שמש שיצא בארץ. מורין נראתה רצינית וידענית, אבל מיקי הרגישה שזה לא זה. וכשפגשה את שושנה, קרה לה מה שקרה לי, היא התאהבה בה. לא במובן הרומנטי, אבל עבור שתינו, תוך שניה מרגע הפגישה, משהו בעיניים, בחיוך, בקווצת השיער שהשתרבבה לה מתסרוקת הסבתא העגולה, הרפויה, עשה לנו את זה. ידענו שאנחנו רוצות אותה איתנו.

רק בסיום הפגישה, שחלה ביום האם האמריקאי, העשירי במאי, היא פתחה יומן כדי לבדוק את התאריך המיועד, והסתבר שבתאריך עצמו היא כאן, אבל למחרתו היא נוסעת לאורגון לשלושה ימים, להרצות בכנס בינלאומי של מיילדות. היא המליצה שניקח מיילדת מחליפה, ואם יהיה צורך, היא תשלם לה את חלקה. התברר שרק אנתיאה, שאותה עוד לא הכרנו, תהיה בעיר – כל השאר יהיו בכנס.

אנתיאה. דייקית בת שישים לפחות, עם מכנסי חאקי, הבעה של מ"כית בטירונות, וקעקוע של נחש על הקרסול. מצאה חן בעינינו, אנתיאה. זה יהיה בסדר אם היא תהיה בלידה, הודענו לשושנה בפגישה הבאה, אבל ליבנו שייך לך, את יודעת. שילמנו לה 5,000 דולר במזומן, במקדמה שמיקי השיגה על חשבון העסק, ונפגשנו מדי שבועיים. היא עדכנה אותנו בכל מיני פרטים ועניינים, כמו: איזה בדיקות חייבים לעשות לתינוק ועל מה אפשר לוותר. וגם: מה קורה לי עכשיו בגוף. היא היתה עונה לי על שאלות, ממליצה על ספרים, על קורסים, מלמדת אותי על הנקה וטיפול בתינוק. הייתי נכנסת לשירותים עם לוח השנה הירחי, נשקלת, ומשתינה על רצועת נייר עם ריבועים צבעוניים, כל אחד בדיקה אחרת. ואז, בסוף כל פגישה, תמיד הגיע החלק שחיכיתי לו. נשכבתי על מיטת הטיפולים, והיא הצמידה מכשיר עץ לבטן שלי והקשיבה לקטנצ'יק. היא לא אוהבת את מכשירי האולטרא סאונד, הסבירה, הם מרעישים נורא לתינוק.

אמא שלי כעסה נורא שלא הלכנו לאולטרא סאונד, מעבר לזה שעשינו בארץ. "כל כך הרבה דברים עלולים להשתבש", נזפה בי, "איך את לוקחת כזה סיכון?", ואני אמרתי שלא תדאג, שבעצמי הקשבתי לפעימות הלב שלו. אבל אחרי הלידה, היא המשיכה לייסר אותי על הענין הזה. "זה מה שאת רצית, לידה טבעית", אמרה בטון מריר, מטעימה את ה"אַת" בדרך שהבהירה יותר מהמלים עצמן כמה נעלבה שלא שמעתי בקולה, וכמה היתה נחושה להחזיר מלחמה לי ולכל מיילדות הבית שבעולם, וכל מי שהכניס לי את הג'וקים האלה לראש, ולנצח לזכור לי שטעיתי. שהקשבתי למיילדת ולא לה. אותו טון בדיוק הדהד גם בדבריו של אבא שלי על הכסף, וצרב את העור כמו חומצה. אגואיסטית אחת, רק על עצמה היא חושבת, שמעתי אותם חושבים. בידיי הרפות נותר רק הטיעון הקלוש, שהכול היה בסדר. שילדתי להם נכד בריא ושלם ויפה. ועדיין נותרה שם המרירות, כמו בוצת רעל שמסרבת להיעלם גם אחרי שהנהר נוקה וההדורים יושרו.

אבל אז, לפני הכול, קצת אחרי שהגענו לסנטה קרוז, קצת לפני הלידה, נהניתי מהשלווה שבבדיקות האלה אצל שושנה, כל כך שונה מכל תור בקופת חולים בארץ. אהבתי לבוא למרפאה שלה, בנין עגלגל בצבע צהבהב, שעם מריחות הטיח הארוכות שעל קירותיו החיצוניים נראה כמו עשוי שכבות-שכבות של חמאה. וכשהבטן גדלה, שושנה הניחה עליה סטטוסקופ, ואם התאמצנו, והקשבנו היטב יכולנו לשמוע צליל תקתוק מהיר, הלב שלו. והיא היתה מחייכת, אומרת שהוא משחק איתה במחבואים, והלב שלנו היה גואה מאושר וגאווה, ואהבה. הכול תמיד היה בסדר, כל כך בסדר. כל כך בסדר שכששאלנו אותה על נשימות והכנה ללידה, היא אמרה שנוכל ללמוד את זה בקורס, וגם אם לא, תוך שתי דקות אלמד את זה בלידה. איך יכולתי לדעת שאהיה לבד בלילה ההוא, ושהלידה לא תהיה מין ריטואל יפה כזה, שבו זוגתי מעסה את גופי, בעוד שאר הנשים שרות ומנגנות מסביבי, כמו שחשבנו? אסור לצַפּות. אסור להיקשר, אסור לבנות מגדלים באוויר, אבל איך אפשר לא?

ביום ההולדת שלי, בחודש השביעי, בכיתי מרה. נדמה לי שכתבתי לך על זה, חודש לפני הלידה שלך. זה היום הולדת האחרון שלי בתור לא-אמא. במקום להיפגש בקליניקה, כמו תמיד, נסענו אליה לבוני דון, מסתבכות בכל מיני כבישים הרריים צרים. היא גרה בראש גבעה, בבית שהיא ובן זוגה בנו בעצמם, מחומרים טבעיים בשיטות מסורתיות, כשהמקום עוד לא היה צפוף כל כך. על גבעה ביער, משקיפה אליו ובלתי נראית, כמו באגדה, מתפתלת דרך עפר אל הבית שלה, השמש חודרת אל בינות לגזעי הרדווד, שולחת אלומות אור אל מעגלי הפיות, עלי הקיסוס ירוקים מבריקים לעומתה, נרעדים זה על זה, כמו בציור אימפרסיוניסטי חי. כל כך יפה שם, ביער שבו גרה, על הגבעה ההיא, שתעינו בדרך ונהגנו היישר אל הכביש שממנו הזהירה אותנו, שאם נטעה, נצטרך לנסוע ברוורס חצי מייל לפחות, כי אין מקום להסתובב. וזה מה שעשינו. בסוף, אחרי חצי שעה מסויטת כזאת, מצאנו את החץ שעליו כתובים שני שמות המשפחה שלהם, על קליפת עץ, כאילו נלקח היישר מיער ת"ק הפרסות של פו הדוב. היא קיבלה אותנו בחיבוקים, והתיישבנו מול החלון הגדול שהשקיף אל היער. כששאלה מה שלומי, התחלתי לבכות. איך אני אהיה אמא, מיררתי, מתייפחת בקול גדול, משתנקת בדמעות של עצמי, אם אני בעצמי עוד ילדה, מופתעת מעוצמת הרגש שנשפכה ממני, פשוטו כמשמעו. פירקנו את הפחדים והחששות אחד לאחד, לא היה אחד שלא מצאנו לו פיתרון. "את תמיד יכולה למסור אותו לאימוץ, אם את מרגישה שזה לא מתאים לך" היא אמרה בשלב מסוים, ושתינו נענענו בראשינו לשלילה. קשה ככל שיהיה, הילד הזה בא איתנו, הודענו רשמית ובלתי משתמעת לשתי פנים. "רק בדקתי" היא חייכה אלינו שוב. שושנה שלנו. רק שהיא לא היתה שלנו. "הילד נשאר אצלכם, לא המיילדת" היא כתבה בדף ההסבר שלה, שקראתי עוד לפני שנפגשנו. ידענו את זה תמיד, אבל כמו שאר הדברים, זה לא ירד מהראש אל הלב והגוף. והם הופתעו, בהחלט.  שלא תגידי שלא הזהרתי אותך, היתה אמא שלי בוודאי אומרת על זה. היא אמרה, בעצם.

המחנכת הדגולה. ככה אנחנו קוראות לה, בינינו. או סתם "מחנכת". בנוכחותה, מיקי קוראת לה "לאה", ואני קוראת לה "אמא", כמובן, וגם כשלא בנוכחותה, אבל כשאנחנו רוצות להגיד עליה משהו, להכין את המאזינה בצד השני להפתעה, לדרמה, אנחנו מדברות על "המחנכת". והיא היתה מחנכת. חתיכת מחנכת. מחנכת ומורה בישראל. כל כך היא אהבה לחנך שמהר מאוד התחילה לעשות את זה בכמויות, כמנהלת בית ספר, ואחר כך כמפקחת. המפקחת הראשית, המפקחת המחוזית, כל מיני תארי פיקוח היו לה. אחרי שנגמרו תארי הפיקוח, היא לקחה שנת שבתון וגמרה את הדוקטורט, בחינוך, כמובן. וכמובן, שאילו היתה יכולה להרשות לעצמה, היתה מעדיפה לחנך כתה, אבל עם הסכומים שמשלמים היום זה היה פשוט בלתי אפשרי, והיא עברה לתפקיד ניהולי, מקימה פרויקטים, מסלולים ויוזמות בתנופה אדירה, חלוצה אמיתית, כמו שהיו הוריה והורי הוריה, סוללי הביצות ומייבשי הכבישים, כמובן רק מצד אחד, על השואה הצברים אף פעם לא אהבו לדבר, והרי אנחנו צברים גזעיים, דור חמישי בארץ. "דור עשירי מפולניה", הייתי מצטטת את דן בן אמוץ, או מי שזה לא היה,  ואבא שלי, שאהב להקניט אותה על זה, היה אומר "אפילו זה לא, כי מהצד של אבא שלך, גברת בן צבי", והתייחס להרשקו שהפכה לבן צבי ביוזמתה, "את רומניה בדיוק כמו הבת שלך".

הפרק הבא, פרק ד', כאן.

מודעות פרסומת