תגיות

, , , ,

 

כבר כתבתי בפעם הקודמת על חיבתי לנהיגה. הרבה פעמים אני חושבת על הכתיבה שלי כשאני נוהגת לבד. ואם זה בחושך, אז על אחת כמה וכמה. יש בי שמינית פולניה, כנראה שזה ההסבר.  נדמה לי שהיה זה א. ל. דוקטורוב, מחבר "רגטיים" שהשווה כתיבת רומן לנהיגה בלילה, כשאי אפשר להתקדם מעבר לאלומת הפנסים, וכך נוהגים עד שמגיעים למטרה, עד לסיום הרומן. יש בזה מין האמת. כי בכתיבה, לפחות עבורי, רב הנסתר על הגלוי. בעיקר בכתיבה למרחקים ארוכים, אבל לפעמים גם בסיפורים קצרים, כשנדמה שהכול שטוח וברור לפניי כמו כביש הסרגל בצהרי יום קיץ, וכל שנותר הוא להדליק את המחשב או למצוא עט שעובד ופיסת נייר פנויה. ולא כך הוא. לא בהכרח.

לפעמים, כשלא אצה לי הדרך, ואף נודניק לא יושב לי על הזנב, אני לא טורחת להדליק את האורות הגבוהים. גם ובעיקר כשהדרך ההררית ומתפתלת, וחשוכה לגמרי. אני אוהבת את האופן בו הדברים נגלים לי, ומראם שונה לחלוטין ממראם ביום. הדרך כאילו מוכרת. אני יודעת בדיוק באיזה כביש אני נוסעת, ומתי אני צריכה לפנות בשביל הצדדי שיוביל אותי הביתה. אני יודעת בדיוק מתי אגיע לבית הספר האנתרופוסופי, ואחרי איזה עיקול תיגלה לפניי אותה גדר שנראית שחורה אבל היא בעצם אפורה-אדמדמה, וכמה מרחק נותר בינה לבית שלי. ועם כל זה, בלילות האלה של אורות לא-גבוהים, כשאני מרשה לעצמי מהירויות של חשופית בננה ממוצעת, המקום בו הצמרות מתחברות הוא מנהרה תת קרקעית, עצי המאדרונה מעוקלי הגזעים הם מפלצות אגדיות ואילו הרדוודים תמירי הקומה הם שומרי האוצר. היער הוא מקום אחר בלילות האלה, יער של אגדות. לפי האגדות המקומיות, אגב, פומות משוטטות בו. השותף שלנו נתקל באחת. יש אפילו שלטים שמזהירים מפניהן באזורים מסוימים. פומה עוד לא ראיתי, אבל ערב אחד התהלך לו זאב כסוף פרווה (ואולי היתה זו זאבה) בנתיב הנגדי, והביט בי כאילו הייתי גם אני חיית יער. כל כך יפה הוא היה שהלב החסיר פעימה.

למען האמת, בלילה, גם באורות גבוהים, הדרך מסתורית, ביחוד בלילות ערפל. אבל באורות גבוהים אין לי תירוץ להאט. אורות גבוהים מאיצים בי להגיע אל המטרה, ואז אני פחות נהנית מהדרך, ולבי נתון לעיקולים ולמכוניות שמגיחות מהכוון הנגדי. לרגע אני מנמיכה אורות, שלא לסנוור אותן, ומאיטה את הקצב, ואז ממשיכה הלאה.

ואם אמשיך ואתוודה, אני באמת אוהבת לשבת במושב שליד הנהגת. בכל שעה משעות היום והלילה. כנהגת, אלי להסיח את דעתי ועיניי יתר על המידה מהדרך. דמיונית ומופלאה ככל שהדרך נדמית, עדיין עליי להתמקד בקטע הכביש שמולי. כשאני לא נוהגת, העין נמשכת לשולי הדרך, וכשאני הולכת ברגל, בשולי הדרך, היא קולטת אינסוף פרטים. בית שלם נחבא בין העצים, ונגלה רק למי שהולכת בשולי הדרך. והנה פטריה ענקית, או אולי דבוקת פטריות. והאצטרובל הזה רק נראה כאילו הוא מונח על הקרקע, אבל הוא שקוע בערימת עלים ואדמה. לפעמים רוכבי אופניים נקרים על דרכי, לעתים רחוקות הולכי רגל יחד עם הולכי על ארבע. אנחנו מחייכים אלה לאלה, מניפים יד לשלום. הבוני דונים אולי אוהבים להסתגר בבתים בין העצים, אבל כשהם פוגשים בוני דוני אחר, הם נחמדים. ויש ימים שגם אני מסתגרת בבית, אני והאש המהבהבת בתנור העצים, ובת זוגי ובני, ואולי איזה סרט טוב, או חלום ארוך, שממנו אקיץ שבעת שינה.

בשולי הדרך...

נצפה בצד הדרך: פטריה ענקית, ככל הנראה.

לכתיבה שלי יש קצב דומה. הדרך שלי לא רצופה כמו הדרך של דוקטורוב. היא דומה יותר לפסיפס ארכיאולוגי שמואיל לגלות כל פעם חלק אחר. הקטע הזה שכתבתי עכשיו, אני די בטוחה שהוא הסיום, בעצם. אחרי עוד כמה חודשי כתיבה, אני מגלה שהוא דוקא נמצא בלב לבו של הרומן. יש חלקים שנכתבים באבחה מהירה אחת. רוח מעיפה את העפר שמעליהם, ואני טסה אל המקום בו מתחבר היער לעיר באור יום. ויש תקופות שבהן אני עמלה קשות על אותה אבן פסיפס קטנטונת אחת, חופרת ומאבקת ועורכת, ורק חרס אני מעלה בידי. בימים אחרים אני משליכה בד יוטה גדול על החפירה,  אבל עבודת הפענוח ממשיכה להתבצע במעבדה. כן, יש תקופות כאלה, לפעמים הן מאוד קצרות, לפעמים הן מתארכות. אני לא נבהלת כי אני יודעת, שיגע הזמן, ואז אתעורר, והזמן שלא היה לי לכתיבה ימצא, יחד עם שלל רעיונות חדשים ומרגשים. רבע שעה פה, חצי שעה שם, אני כבר יודעת מה אני רוצה לכתוב.

החיים שלי, ואולי של כולנו, הם לא קו ישר. בכלל, אין קו ישר בעולם הזה. אם מסתכלים מקרוב מספיק, יש המון מגרעות ובליטות ומה לא. בעולם הקפיטליסטי, התחרותי, השאפתני שלנו, אנו מצופים לתת תמיד את המקסימום, להיות חץ ישר שמכוון למטרה, בכל עת. בעיניי זו הסיבה לרבות מהרעות החולות של העולם הזה, הנתק מהקצב האמיתי של החיים בעולם הזה. כי בחורף קר וחשוך והגוף רוצה להתכרבל ולישון ולחלום. אחר כך הלילות מתקצרים וכמעט בלי להרגיש, אביב חדש נולד, והמון אנרגיה ומיניות ויופי, והימים הולכים ומתחממים, והגוף רוצה לצאת החוצה, להתפשט לכל כיוון ובכל מובן, לקפוץ אל המים, לעוף למקומות אחרים, ושוב, גם האנרגיה הזאת הולכת וכלה, כמו מחזור הירח, כמו כל מה שחי. כמונו.

Rosemarie Donahue

רוזמרי דונהיו: פריחה מתמשכת לא קיימת בטבע. סבלנות, מותק, סבלנות…

והערה קטנה: החלטתי להפריד בין הרומן לבין הפוסטים. הפרק השלישי יעלה בשבוע הבא. בינתיים, כאו נמצאים הראשון והשני.

מודעות פרסומת