תגיות

, , , ,

 

אני אוהבת לנהוג. טוב, לא בכל מצב. בעצם, אני בעיקר אוהבת לנהוג כשאני לבד ברכב. ויותר מכול אני אוהבת לנהוג כשהכביש ריק, או כמעט ריק, בדרכים ההרריות היפות שמובילות מהבית שלי בבוני דון, סנטה קרוז, אל שאר העולם. בוני דון יושבת בתוך יער. יש בה כמה דרכים ראשיות שמתוכן מתפצלות דרכים משניות, ואלו ממשיכות להתפצל, עד שמגיעים אל הבתים עצמם. לפעמים אפשר לראות גדר מהכביש, לפעמים אפילו בית, אבל לרוב לא רואים יותר מתיבת דואר או מספר כתוב על שלט, קבוע לגזע עץ. בעיקר רואים עצים, עצי אשוח ועצי אורן, עצי קטלב ואלונים, ולפעמים, זקופים, יפים ואציליים, עצי הרדווד נישאים להם אל על, מעגלים-מעגלים.

"מעגל פיות" של עצי רדווד לצד הדרך.
יש שלט. כנראה שגרים כאן (גם) אנשים.

עשר דקות נסיעה מפרידות בין הבית שלי לצומת בו נגמרים העצים ומתחילים השדות, ואחריהם, בתי העיר. עשר דקות בדרך מתפתלת, ואז, כשאני מגיחה מהיער, נגלה לפניי מפרץ מונטריי במלוא הדרו, תכופות מעוטר בזוהר ערפילי. בדרך הביתה, או בדרך לעיר, אני אוהבת לפתוח את החלון הימני, לספוג משב מאוויר היער. לפעמים אני שומעת רדיו. בלילות, שזה התענוג האמיתי, אני נהנית לנחות על ראיונות עם אמנים שונים, לרוב לא ידועים לי, לפעמים אפילו קטעי שירה. נעים לי לנסוע בשקט של היער, רק אני והרדיו, ולפעמים גם זה לא.

למה אני כותבת על זה, ומה זה קשור לכתיבה, אתם אולי שואלים. כי החיים שלי קשורים לכתיבה, והתהליכים הכי מעניינים צצים ועולים מתוך, למשל, נהיגה בדרך כאלה. כי בוני דון היפהפיה שוכנת לה בגובה 450 מ' מעל פני הים (כלומר האוקינוס), שטחה (43,223 קמ"ר) עולה על זה של פתח תקוה, למשל, אבל מספר תושביה (כולל אני ומשפחתי) לא מגיע אפילו לשלושת אלפים איש.  ורובם ממהרים מאוד, כמו השפן ההוא של עליסה. אני יודעת את זה, כי בדרכים האלה, גם כשאני נוהגת מעל למהירות המותרת (60 קמ"ש, במקרה הטוב. יש מקומות שבהם המהירות המותרת היא 30 קמ"ש. דרכים הרריות, כן?), כמעט תמיד יש מי שמתיישב לי על הזנב. לא תמיד ממש נצמד, לפעמים הם שומרים על מרחק בטוח, אבל אני קולטת במראה אותו שפן ממהר, שאצה לו הדרך והוא רוצה שאפנה לו אותה. בדיוק בשביל זה אני יורדת למפרצונים קטנים בשוליים, המכונים כאן  turn  out ולא בוחלת גם בשוליים רחבים. נותנת להם לחלוף וממשיכה בדרכי. עדיף לי לנסוע במהירות בטוחה שבה אני יכולה ליהנות מהנוף בלי להילחץ, מאשר להידחק בעל כורחי לתחרות עם בוני דוני מטורף שכזה. ולפעמים, אני בכל זאת נכנסת למקום הזה. אני לא מוצאת מפרצון, הלילה חשוך ואני לא בטוחה אם המקום שנראה פנוי מימין הוא מפרצון או תעלה או בכלל תהום, כי הוא נמצא בשולי שדה הראיה שלי. או שגם אני ממהרת, ואני נכנסת לקטע של אגו, עכשיו אסע מהר, תראה לך. אבל זה קשה לי, זה מפחיד אותי, זה לא נכון לי. הנשימה מתקצרת, והלב פועם מהר יותר, ואני מרגישה שאני לא עומדת בקצב, לא עומדת בדרישות, לא מספיקה. אוף. ממש כמו המחשבות האלה, השיפוטיות, החופרות, שלא נותנות מנוח. כמה הספקתי, כמה לא הספקתי. ההיא הספיקה והיא צעירה ממני. מה חלמתי לעשות ואיפה אני היום. למה הסיפור הזה לא גמור. למה לא שלחתי את הרומן להוצאה ההיא. איך זה שעוד לא עבדתי על האתר. ולמה אני לא כותבת כל יום.

זה מעולם לא נגמר בתאונה, גם כשלא עצרתי בצד. לרוב אם אני במרחק של פחות מק"מ מהבית, או מהיציאה מהיער, אני ממשיכה הלאה, לא עוצרת. בזמן האחרון, גם כשאני ממשיכה, אני רגועה יותר. מכירה כבר את הדפוס הזה.  ממשיכה במהירות שנכונה לי, גם אם גבוהה מהקצב הרגיל שלי. וגם המחשבות האלה, אני כבר מכירה אותן. הן כבר פחות מרעילות אותי, פחות משפיעות עליי. אני מזהה אותן, יודעת איפה הן גרות. חלק מהן נמצאות בבטן העליונה או התחתונה, חלק בגרון. יש לי את הקצב שלי, אני אומרת להן, אני מה שאני. ואני חוזרת לעבודה, בין אם זו כתיבה או לא. כי בין אם הדברים יעלו על הכתב, אני יוצרת, בדרך כזו או אחרת, כל הזמן. ועל הקצב הטבעי של היצירה, בפעם הבאה. כשתגיע, בזמנה החופשי.

"וכאן תוכלו למצוא את פרק ב' ברומן שלי, "ועכשיו ביחד".