תגיות

, , , , , , , ,

ועכשיו, ביחד

רומן מאת דנה ג. פלג

כל הזכויות שמורות

קישור לפרק א.

ב.

עשרים וארבע שעות חלפו לפני שהגיעה, יחד עם נעמה, מתפרצת מבעד לדלת, כרוח סערה, רואה אותי מוקפת בנשים, ממלמלת כל מיני דברים לא ברורים, על סערה ותאונה, ועצים כרותים וג'יפ. לא הקשבתי. לא היה לי כוח להקשיב למילים. גם מגע הפחיד אותי. היא רצתה לחבק אותי, לגעת בבטן, אבל אני נרתעתי, עצרתי בעדה, חסמתי.  מה אני צריכה, לא ידעתי. המוני רגשות עברו בגוף שלי, כמו צבאות זרים שחולפים במדינה כבושה, בין ציר לציר, צירים של דלת כבדה, שמסרבת להיפתח, שער של מבצר, מסרבת לאפשר כל יציאה. מה מתחבא מאחורי השער הזה, ומה נמצא בחוץ, מעברו השני, אין יודעים.  האהבה של הנשים מסביבי גם היא לא הצליחה לגעת, לא הבחנתי בהן, דמויות שעוברות לידי, מי זו מי, אין לי מושג, רק הכאב נוכח. הייתי ספונה בכאבים שלי, אולי אני בעצמי לא רציתי לצאת, התחפרתי בהתכווצויות האיומות שקרעו לי את הבטן והגב.  רק תה רציתי, לנשום ולישון בתוך החושך הגדול שנוצר כאן עם הבריחה של השמש אל העננים ואז אל תוך האפלה. הצבע בחלונות התחלף מאפור לשחור. ושוב הורד וילון הרפפות האמריקאי כל כך, ווילון הבד נמתח מעל החלון והאור נדלק. לא, אני לא לבד. ופתאום אני ידעתי שלא אלד באותו יום. ידעתי שהתינוק הזה שנדחק ומכאיב לי כל כך לא מסוגל לרדת. ידעתי שהגוף שלי, שלא נענה, פוחד להיפתח. ואני הייתי באמצע, מיטלטלת בין כל הכוחות האלה, חסרת אונים. בלי לדעת מה אני רוצה. מה אני אמורה ללמוד מזה. היה לילה. שכבתי בצד אחד של המיטה, מיקי ליטפה אותי מאחור, ניסתה לגעת בי, דיברה אליי מלים שהחליקו על פני השטח ונבלעו בחשיכה. רציתי שתלך, רציתי שכולן ילכו,  כמעט ביקשתי שיעזבו, ואז נתקפתי בדידות ופחד, לא רציתי להישאר לבד. שושנה, שהגיעה בינתיים, תרגלה איתי נשימות, ואני נאחזתי בה, שתעביר אותי את הנהר, את החושך, את הכאב.

מאוחר יותר נתתי למיקי לקלח אותי. עמדתי באמצע האמבטיה, הבטן כיסתה את כולי, הגב נמעך תחתיה וגם הקיבה, השלפוחית, המעיים, הכול היה מעוך וסחוט שם בפנים, אבל עדיין  עמדתי, והיא קילחה אותי במים חמימים. בהתחלה הם היו חמים מדי, המים שורפים, אמרתי לה, את תהרגי את התינוק ואותי ביחד. לפני כן עוד ניסיתי לשכב במים, אבל אף תנוחה לא היתה נוחה, עצם הזנב והגב לא נתנו, אז קמתי ועמדתי ונתתי למים לזלוג מעליי, שרוכים של מים חמים נוזלים מעליי, ובכיתי בתוך המים, ומיקי עמדה שם, וזה היה הכי קרוב שאני מסוגלת לתת לה להיות, מעבר לסילון של מים חמימים. דקה ועוד דקה ועוד דקה, ואף ציר לא העיר אותי מהמתיקות החמימה הזאת. הכאב פג, ובצלילות הזאת הבנתי שאני לא אלד בבית. הבוקר התחיל להידחק,  מפוגג לאט את עלטת הלילה, ונדמה היה לי שהגשם פסק. ניסיתי עמידת שש ונשימה. שום דבר לא זז.  ואז אמרתי: טוב, הגיע הזמן ללכת לבית חולים. שלושים ושש שעות נדרשו לי כדי שאכנע. אבל זה קרה, וכשזה קרה מסרתי את השליטה בגוף שלי למישהו אחר. רציתי אפידורל, רציתי לישון, רציתי ללדת, רציתי למות. רציתי להיות מישהי אחרת. אולי אז ראיתי אותה בפעם הראשונה, אני חושבת שקוראים לה גילי והיא גרה בבּוֹני דוּן, שוב בוני דון, אותה שכונה שנעמה גרה בה, שבה היתה מיקי הנעדרת בשעות הראשונות של הלידה. גילי, את השם זכרתי מאז. השאר הטשטש בכאבי הצירים ובתרופות ששככו אותם.

קיבלתי אפידורל, חגרו וקשרו ורצעו אותי לכל מיני מכשירים שלחצו לי ולו על הבטן, ברקע נשמעו דהרות סוסים, ומיקי חייכה לידי: זה הלב שלו. במוניטור צפיתי בצירים שלי, כמו שצופים ברעידת אדמה שמתרחש במקום אחר, מצקצקים בלשון, אבל בפנים שמחים שזה רחוק מאיתנו. הגוף שלי היה רחוק ממני, וכשפתחו לי את הרגליים והכניסו קטטר, יכלו באותה מידה להכניס לי לווין לקליטת מסרים מהמאדים כמו שעשו לאריק קרטמן ב"סאות'פארק". לא הרגשתי כלום. אולי ככה זה המוות, לא מרגישים כלום. מין עונג כלומי כזה, צף בחלל. Comfortably numb, זה שיר על הרואין, מיקי טוענת. זו הסיבה שאנשים מתמכרים אליו, היא אומרת, כי הוא משתיק את כל התחושות, מוציא אותך מהגוף. אז, כשדיברנו על זה, זה נשמע לי מוזר, כי עם כל הכאבים, עדיין יש עונג בגוף, ולא הייתי רוצה לוותר על זה. עכשיו, אני מוותרת.  אהההההההה, עכשיו אני ידעתי. אני יודעת. אהההההה. רציתי לצוף ככה לנצח. קחו אותי עכשיו, שקעתי בתוך עננה לבנה, ורק ציר אחד מצליח לחדור מבעד לתרדמה המתוקה שלי, ועוד אחד, ומוסיפים לי עוד מנה לאינפוזיה, ואני בעצמי מגבירה את המינון. ושוב אני נרדמת, וכשאני מתעוררת, שושנה לידי, מעדכנת שירדו לי המים, ואני אומרת, אבל הצירים מתגברים. בפעם השלישית שזה קורה, הם מחליטים לנתח. התודעה המעורפלת שלי מסכימה לכל דבר. רק לא לעוד כאב. שינתחו. ארבעים ושמונה שעות.

בסוף הם גלגלו אותי על מיטת בית החולים, אח בחלוק לבן מכאן, רופאה בחלוק ירוק מכאן, זה מה שאני רואה, ואותי, גוויה על העגלה, והצלוב מעץ על קיר המסדרון. גוויה במסדרון, מטלטלת משם לכאן, מהמיטה אל המקרר, מהמקרר אל הקבר. רק התג שמשתלשל מהבוהן בפתיחה של "עמוק באדמה" חסר. לא אל הקבר אני מטולטלת, והבהונות שלי לא עירומות, הן מכוסות בגרביים, גרביים צמריריות בצבעי סגול-ורוד, ששושנה, המיילדת שלי, העניקה לי בטקס ברכת הדרך שערכנו כמה שבועות לפני כן, כלומר, לפני הלידה, שבעצם מתרחשת ברגעים אלה ממש בגוף שלי. אני יודעת את זה, אני יודעת שאני נמצאת בעיצומה של הלידה, ושתיכף יוציאו את בן ממני, אבל כבר שעות שאני ראש וצוואר ואולי קצת כתפיים. וידיים, נדמה לי. ושינה ריקה, מחוקת חלומות.vאולי זה בגלל הצלוב מעץ מעל לראש. איזה מין דבר לשים במחלקת יולדות. בשעות האחרונות הצירים חזרו. עוד מנה אפידורל, והתכסיתי בשמיכה חמימה של חוסר הכרה גופית. כשעוד ציר מצליח לפלח את דרכו להוויה נטולת הגוף שלי, הם החליטו לנתח, ואני, בעצת שושנה, הסכמתי. שושנה מאחוריי. ידעתי שתהיה איתי בניתוח, מאחורי המסך הירוק שהסתיר ממני את מה שמתרחש שם. הראש שלי ער לחלוטין, העיניים רואות, האוזניים שומעות את ההסברים. עוד ציר אחרון, אחרון ודי, אחרון לחיים האלה, אני נשבעת בי, מצליח להסתנן מבעד לערפל האפידורל.

אני על השולחן. הרופא המרדים מסיט את חלוק החולה שלי מאחור ומחט ארוכה ארוכה, אחרונה עד כה, של אפידורל חודרת לעמוד השדרה שלי. אני לוחשת לבן, "אתה לא צריך להילחם, אהוב שלי, הכול בסדר, ועוד מעט אנחנו ניפגש". המסך יורד, מפריד ביני לבין שאר גופי, הרופאים באים. פעם, הרבה לפני שהתחלנו לנסות להיכנס להריון אמרתי למישהו שאני חיה מהצוואר למעלה. תנסי להרגיש את הגוף שלך יותר, יעץ לי. מהצוואר ומעלה. מהצוואר ומטה. מה המשמעות של כל זה עכשיו. שושנה יושבת לידי בכובע אמבטיה חד פעמי כזה, מצחיק היא נראית היהודיה הזאת. אימהית היא מצליחה להיות בלי שהיתה אי פעם אמא. "בהריון מבנה העצמות שלך משתנה", סיפרה לי בפגישה הראשונה שלנו, כשהייתי בחודש חמישי, "גם אם לא תלדי, הילד כבר הותיר בך חותם". לא כל כך הבנתי אותה. חשבתי שהיא מתכוונת למבנה האגן.  אני יודעת. גם אם אני לא נוכחת בלידה שלי, הוא כבר שם. אני יודעת, שושנה, עכשיו אני יודעת בדיוק למה את מתכוונת.

המסך ירוק לפניי. מיקי והילארי חולפות לידי, לבושות בחלוקים ירוקים. שושנה מאחוריי, מסבירה לי מה הם עושים. תוך שתי שניות אני שומעת בכי, והראש שלי מסתכל על השעון, שעון בהיר, עגול, חסר אישיות, ספרות שחורות על רקע לבן, והשעה שמונה ארבעים וחמש בערב, שני המחוגים מתמזגים על הספרה תשע. ובא לי הסיוט ההוא על הולד המת, מושלך לתוך השק.

אבל הוא חי, הילי, הוא חי. זה היה רק זכרון מחיים אחרים שנקש על חלוני. במאה קודמת הוא היה מת. לא במאה הזאת. לא בחיים האלה. רק חבל הטבור שלו מושלך לשק. ואני לא מקבלת את המיילדת, אבל התינוק נשאר איתי. הוא נשאר איתי כאן. עכשיו אני צועקת. רק עכשיו אני צועקת. ברגע הזה. לפני כן נשמתי ונשפתי ושאפתי ונאנחתי ונאנקתי והתכווצתי ורציתי לבעוט ולבכות, ונהמות עלו ממתוכי, ודקירות, וצריחות אפילו, אבל לא צעקתי. עד עכשיו. אני צועקת כדי להרגיש שאני כאן. צועקת כדי להיות בלידה, כדי להרגיש שאני כאן, שהתינוק באמת לא מת, שאני לא מתה, שיש לי גוף, שיש לי ילד. אולי לא תביני את זה, את שילדת בלידה טבעית כמו שאני רק חלמתי, בעמידת שש. אני יודעת. ראיתי את זה.

אני צועקת את המלה הראשונה שעולה בדעתי,  My baby, כמו באיזו טלנובלה של אחר הצהריים, והשעה היתה שעת ערב. אני צועקת.  אני צועקת מכל מקום בגוף שיכול להרגיש, וזה לא הרבה, רק מהראש ומעלה, וגם שם מסוחרר, וזה מה שיוצא מתוך הטשטשת. הם שומעים אותי, מביאים ומראים לי אותו לשניה, מין יצור מכווץ וקטנטן, בצבע לא ברור, שנראה יותר כמו עוף מרוט, ושוב אני צועקת My baby והפעם מרגישה את השמחה שנובטת, שמחה ככל שאני יכולה לייצר בראש ובכתפיים. הוא חי. הוא אמיתי. הוא שלי, או לפחות עבר דרכי. גם אם לא הייתי בחלק הסופי של המסע, הגעתי איכשהו. ארבעים ושמונה שעות ועוד שלושת רבעי שעה.

עכשיו, בזמן שאני כותבת לך בראש את המייל הזה, כי יעברו בטח שבועות או חודשים, אולי אפילו שנים לפני שאתיישב לכתוב ממש, עכשיו, לנגד עיניי הנכנעות לסמים ונמשכות מטה-מטה, הם מעבירים אותו למקום אחר, ושושנה מסבירה לי שהם תופרים אותי בחזרה, ומייד כבר מגלגלים אותי שוב למחלקה. מיקי כבר נמצאת שם. הנה הוא. אני לא בטוחה לרגע שזה מה שאני רואה, כי כל מה שאני רואה זה אור. ומיקי שמביאה לי את האור מתחת לזרוע, ושושנה מראה לי בדיוק איך להיניק, והוא נצמד אליי, ויונק. זו היתה הלידה שלי. וככה הכול מתחיל.

בהתחלה זה לא חלב, כמובן. זה קולסטרום, נוזל חום כזה שמספיק לתינוק ליומיים הראשונים. הוא יונק את זה, יצור קטן, עם פרצוף שנראה כמו ציור סיני, שתי משיחות מכחול לעיניים, אחת לפה וטפיחת מכחול לאף, והשאר מין אור כזה, שאי אפשר להסביר.  קטן כל כך, שהוא מזכיר לי את גורי החתולים שנולדו במקלט של הבית שלנו כשהייתי קטנה, ואחד מהם היה קטן כל כך שקראנו לו ג'וקי, כי הוא היה יותר בגודל של ג'וק משל חתול, והוא היה שחור. אבל בן לבן וזוהר, והתווים שלו ברורים כל כך, אמרה אמא שלי, המחנכת הדגולה, כשפגשה אותו לראשונה. ככה היא אמרה, ברורים, כאילו מדובר בפקודות צבאיות ולא ביצור קטן ורך כל כך. היא התכוונה לזה שהוא לא מקומט כמו תינוקות שנולדים בלידה רגילה. רק כפות הידיים שלו אחרות, כאילו לקחו מאיש זקן, ומדביקים אותן לגוף שלו. אולי זה שריד מהחיים שלפני, אני חושבת לעצמי.

אחרי שבוע בערך הן מתחברות לגוף שלו והופכות לידיים תינוקיות רגילות.

שבוע שלם אני חיה בגוף החדש שלי לפני שההוא מתחיל להפיק חלב. ביום הראשון אני  מלאה סמים, והגוף שלי שלולית של נוזל חמים. אני עדיין מחוברת לקטטר, והאחות באה והופכת אותי, ומנגבת בספוג, בניגוב שהוא כמו ליטוף שהתגעגעתי אליו כבר הרבה זמן, שלא הייתי מסוגלת לקבל. גם לא ממיקי. את בטח היית אחרת, הילי, אחרי לידה טבעית קלה ומהירה.

מיקי מסתובבת במחלקה, בבית החולים, דואגת להסעות ולכל מיני עניינים סידוריים, חוזרת אליי לשעה או שעתיים. כשהיא בחדר, היא מדברת עם האחיות, לומדת מהן מה שצריך ללמוד, איך מחתלים ואיך עוטפים ואיך מרגיעים. אני שוכבת בינתיים שם, הוא איתי או באקווריום המוזר הזה. בלילה היא באה עם הילארי ונעמה, והן מחזיקות אותו, אבל אני רוצה שילכו, אני רוצה להיות לבד, או איתה או עם שניהם, אבל הן מחזיקות אותו ונותנות לה לישון והיא זקוקה לזה, אז מה אני אגיד. וד"ר דובה הדקיקה באה לבקר. אני מחייכת אליה ושואלת מתי אוכל כבר לקום מהמיטה, והיא אומרת: אולי מחר, נראה איך תרגישי. אבל באמת, כל הזמן הגוף שלי רוצה לישון.

בלילה השני הוא ישן שוב באקווריום. מיקי ישנה על הספה בחדר איתי, מתעוררת פתאום בבעתה באמצע הלילה, בצעקות "איפה הוא". "הנה", אני מראה לה, "הוא בסדר". הוא ישן המון, יונק עדיין את כל התרופות המשככות, המרגיעות, המשתקות, שזורמות ממחזור הדם שלי אל הקולסטרום שלו. למחרת באה הרופאה, נותנת לי שלושה מרשמים, למשככי כאבים ולריכוך היציאות ועוד משהו, ומאשרת לי לרדת מהמיטה, והאחות מתירה אותי מסבך הצינורות שיוצאים ובאים מהגוף שלי. אני נחלצת ומצליחה להגיע אל השירותים, עם תחתונים להחלפה, ופתאום רואה המון דם. נהר של דם. כל הדם שנאגר ברחם נפלט ברגע אחד, כמו בדימום וסת ענקי, והתחתונים הוצפו בכתם גדול.

אני מחליפה, בית החולים מספק גם תחבושות, ואז חוזרת למיטה. מיקי באה, והפעם היא איתי, מביאה לי מיץ אוכמניות וגם תפוח, האוכל המוצק הראשון שאכלתי מאז הלידה. ושתינו יחד שם, יחד סוף סוף, היא בגוף שלה המוצק והחזק והאמיץ והגדול, ואני במחית תפוחי האדמה שלי שהתחילה לאט לאט להתגבש שוב לאיברים, אבל היתה עדיין יותר פירה מגוף. אנחנו מסתכלות עליו והיא מחזיקה אותו ואני נאחזת בה, וכך לרגע שלושתנו, במשך כמה רגעים, במין בועה של אהבה. ואז היא קמה.

בלילה השלישי שלנו אני קוראת לאחות, פיליפינית חמודה בשם מרי. אנחנו בעולם מבקשות שתעזור לנו להשכיב אותי לידי. זה מנוגד להוראות, היא מסבירה, אבל מתרצה מייד. ההוראות מנוגדות למה שהיא חושבת, והיא מוכנה להסתכן. היא מַטה את המיטה בזווית הנכונה, והוא שוכב לידי, ואני לידו, מאוד גאה, שזו אני, ואני אמא, וזה הבן שלי, בן. שנינו זרחנו, הוא באור שלו, שבא משם, ואני מרוב עונג. ואז הוא מחפש לינוק, הראש נע ימינה ושמאלה ואני מניחה אותו על החזה שלי, והוא יונק, שנינו  נרדמים ככה. כל כך קטן הוא, וענוג, ובכל זאת, כבר היה לו גוף משלו, הזה. ולי עוד אין. לא גוף שאני יכולה להרגיש.

הפרק הבא, פרק ג', כאן.

מודעות פרסומת