אח, איך אני אוהבת את הקלישאה הזאת. על אף ואולי משום היותה שייכת לדור של בעלי טורים יודעי כול, וחדורי חשיבות עצמית שאין בלתה. שאין בלתם. עם מ"ם סופית, כי היו אלה בעיקר גברים. מעטות מאוד היו הנשים ולהן נשמרה וריאציה כלשהי של הטור לעקרת הבית, לעולם לא בעניינים שברומו של עולם. כן, אותן היו שואלות על רומנטיקה, אותם על פוליטיקה. הנימה היתה תמיד בטוחה בעצמה עד שחצנית, דיבור מהיר, אבל לא מהיר מדי, ורצוף בביטויים דרמטיים, סימני פיסוק, רווחים מרשימים, וקלישאות כגון זו. אז אתן (מכל מגדר) מוזמנות לדמיין אותי בדראג, כמו הדמות  עם המקטרת והמגבעת, מעבה את קולי ואומרת את המשפט הנ"ל בטון שאינו משתמע לשתי פנים. בדראג כי גם כשהייתי בעלת טור (ב"את", 1996-2006) מעולם לא הייתי מהסוג הזה, וגם כאן, אני רק מבקשת אולי לחלוק חוויות, נסיון, לשאול שאלות, ואם תמצאו פה בדל עצה, יהיה הדבר על אחריותכן הבלעדית –

"מהו מקור ההשראה שלך?"

טוב, אולי לא בניסוח הזה בדיוק. לפעמים כן, אבל לרוב, בפורומים, במכתבים, בשיחות בין חברות, עולה התהיה הזאת, מאיפה באים הסיפורים, איך מתחילים לכתוב, איפה מוצאים רעיונות, דברים מהסוג הזה. ואני עונה כמיטב יכולתי, משתדלת להיות הכי כנה בעולם, עונה שאני בעצמי בודקת את זה, שזה לא לגמרי ברור, מדברת על הקשר בין ריחות לזכרון או על ספר שציטוט ממנו הוביל אותי לסיפור, על פתק שמצאתי ברחוב, על אינסוף הדרכים שבהם מצאתי את השראתי, ובוודאי עוד אדבר על כך. אבל להרגשתי העמומה, לא זו השאלה, בעצם.

מהי השאלה, אתן שואלות ואני רוצה לבחון קודם מה שעומד מאחורי השאלה. תמיד נדמה לי שעומדת מאחוריה איזושהי תפיסה קאנטינאנית נשגבת של השראה אלוהית, או קוסמית, אם תעדיפו. מסר, תקשור, חזיון, נבואה שנופלת מהשמיים בוקר בהיר אחד על אותו איש רוח נפעם, והוא הולך ומסתגר לו בחדרו ספון העץ במגדל שן מטאפורי (מטאפורי, כי איך אפשר לבנות מגדלים משנהב בכלל?) השוכן לו בטח באיזו עיירה מושלגת בהרים, וכותב לו את "יסורי ורתר הצעיר" או את "מלחמה ושלום".

זוהי גרסת המאה ה-19 של החזון הזה, אני יודעת. בגרסה היותר מעודכנת שלו, עמוס עוז, נניח,  או אולי מאיר שלו, יושב בביתו במדבר, כשהוא פנוי לחלוטין לכתיבה, ובאור התכלת העזה כותב את סיפוריו מלאי ההשראה. כשיהיה לי זמן, אומרת לעצמה הסופרת בת זמננו  – גם אני שגיתי בחלומות האלה לא מעט – כשאזכה במלגה או בפיס, אוכל גם אני לשבת ספונה בחדרי, להשקיף אל נוף מלא הוד קדומים, ולכתוב את הסיפורים שחלמתי לכתוב במשך שנים, את הרומן שעוד לא ממש התנסח במלים. ושם מול הנוף, גם עליי תנחת ההשראה.

קספר דויד פרידריך, נוף חורפי עם כנסיה, תחילת המאה ה-19, גרמניה.

קספר דויד פרידריך, נוף חורפי עם כנסיה, תחילת המאה ה-19, גרמניה.

אז הנה כבר מתבהרות להן שתי שאלות מתוך שאלת ההשראה, כי מעבר ל"מאיפה יבואו לי הרעיונות?" מתחבאת לה גם "מתי יהיה לי זמן לכל זה?" והאמת היא שאין זמן. זה נכון שכתיבת רומן, סיפור קצר, או אפילו טור, דורשת זמן, ויתרה מזו, פינוי זמן, פנאי. כן, צריך זמן כדי לשבת ולכתוב. אבל הזמן הזה יכול להיות כל זמן, בעצם. ואם אני נדרשת לעצה אחת, אחת ויחידה, שתיאמר בטון יודע כול, ואף בזחיחות מסוימת, אני אומרת: תשכחו מהפנטזיה הרומנטית של הבקתה בהרים. הפנטזיה הזאת קשורה לאנשים (שוב, לרוב גברים) שהיה להם כסף, והיו מי שגידלו להם את הילדים, ולרוב גם צוותים של משרתים ומשרתות. אפילו וירגי'ניה וולף, מחברת "חדר משלך", שכתבה לפרנסתה מגיל צעיר (טור ספרותי ואח"כ ספרים), גם היא לא בדיוק נדרשה להביא את הילדים מהגן (לא היו לה ילדים, וגם לו היו, אומנת בוודאי היתה מטפלת בהם), או להקשיב למוזיקת מעליות מפגרת בזמן שהיא ממתינה לנציג שיתפנה (כי בקושי היו אז טלפונים, אבל אתן מבינות למה אני מתכוונת, נכון?). ואם תחכי שתקבלי מלגה, או שתצאי לחופש או מה שלא יהיה, את תמשיכי לחכות, ובינתיים הסיפור שלך יתפוגג, כי סיפורים לפעמים עושים את זה.

לקח לי המון זמן להבין שאם אני רוצה לכתוב, אני צריכה לכתוב, וזהו. אני זוכרת שסיפרתי לאילן שיינפלד שאני מתעוררת בלילה עם רעיונות וחוזרת לישון. "מגיע לך מכות!" הוא כמעט צעק עליי, אבל האמת ששעות שינה לאם החדשה שהייתי אז היו יקרות מפז, וכן, הכתיבה נדחתה קצת. אז יש לי מחברת ליד המיטה, ואני כותבת משהו בחושך, כדי לא להעיר את אהובתי ולפעמים את הילד שקצת גדל מאז השיחה ההיא עם אילן, ולפני חצי שעה העיר אותי כשהתגנב למיטה לחיבוק לילי, והחיבוק הזה העלה בי כמה שורות לשיר, או דימוי, או משהו. ואם המחברת לא בסביבה, אני מדמיינת מין תיבת אוצר ומכניסה לתוכה את השורות האלה, ובבוקר, או במהלך היום, פותחת אותה, או קוראת מה שכתבתי במחברת. ולפעמים זה מביא לי עוד רעיונות, ולפעמים הרעיון הזה נשאר שם כאבן שאין לה הופכין, ולפעמים הכתב כל כך לא ברור, שאני אפילו לא מנסה. אבל אני לא מחפשת אותה בנשגב, בכביר, במופלא ממני, ולא מחכה לאוצר בלום של פנאי שיגיע מאי שם. אני פשוט נותנת להשראה להיות, במקומות האלה, שאולי נראים קטנים, אבל אלה החיים שלי, ועל זה אני כותבת, מדי פעם, באיזה ערב שקט, או בחצי שעה שאני גונבת בין סידורים.

והנה כאן, חלק ראשון מתוך הרומן שלי, להנאתכם.

מודעות פרסומת