תגיות

, , , , , , , ,

 

ועכשיו, ביחד

רומן מאת דנה ג. פלג

כל הזכויות שמורות

חלק 1: סנטה קרוז, לידת הגוף

הילי,

אני עכשיו בעיצומה של לידה. הרופאים פותחים לי את הבטן ברגעים אלה, בחתך רוחבי. אני שוכבת על השולחן, מסך ירוק לפניי, מסתיר ממני הכול, אבל אני רואה: הם חותכים את הבטן, חושפים שכבות שכבות של רקמות חיות, אדומות מדם. הדם מתנקז למקומות אחרים ובין העטיפות מתגלה יצור  מקופל, חיוור, חסר חיים.

זה הולד המת שלי, ולד דומם. Still born. Stillborn

הם משליכים אותו לשק סגור ועליו סמל אזהרה, גולגולת אדומה. מוות, זה מידבק. סוגרים לי את הבטן ותיכף יתנו לי סם שישכיח ממני הכול, יקח אותי לעולמות אחרים, עולמות שבהן סובבים התינוקות שלא ילדתי, והתינוק המת האחד.

לא. אולי ביקום אחר יש מישהי אחרת שילדה תינוק מת מהגוף שלי. זה לא מה שקורה בעולם הזה שלי. הרופאים שפותחים את הבטן שלי ברגעים אלה, בחתך לרוחבו של המקום בו מתחילה הכרס להתגבה, מגלים תינוק ששוכב שם מקופל, ראשו אמנם למטה, כפי שצריך להיות, אבל עדיין גבוה מדי באגן. במקום לפנות לעבר הגב, פניו פונות קדימה, אל הבטן. וחבל הטבור שמקשר ביני לבינו ואמור להוביל את דרכו מטה, לעולם הזה, שמחוץ לרחם, קצר מכדי להשלים את תפקידו.

קראנו לו בן. היא חתכה את חבל הטבור. הקצר מדי. אותו הם בוודאי השליכו לתוך שק אטום עם סמל אזהרה. את בן כמה מהם הפכו ומיששו וגלגלו מתחת לאורות הבוהקים של שולחן הניתוחים, כמו בסרט נע. כמה התלבטנו בנוגע לבדיקה כזאת או אחרת, ובסוף הכול נעשה לפי הפרוטוקול, כמו לכל אלפי התינוקות האחרים שנולדו כאן. כמה חלמנו על לידה טבעית, בבית. לא הפעם. לא במאה הזאת.

במאה הזאת, מנתחת אותי רופאה ששמה הפרטי בתרגום לעברית הוא דובה, אבל היא תמירה ודקיקה כלולב, גם אחרי שלוש לידות, כולן בקיסרי, כמובן. ורופא לבן-רעמה, ששמו שם אנגלי עתיק, קותלי חזיר בעברית, שולח אותי למקום בו מוחי ולבי ערים, אבל לא גופי.להם אני חייבת להם את חיי ואת חיי בני, ועוד כמה אלפי דולרים, שאני משלמת בתשלומים, ואמשיך לשלם עוד כשנתיים. הם לא ויתרו לנו על התשלום, גם אחרי תחנונים והפצרות והסברים. "רצית אמריקה, קיבלת", אמר לי אבא שלי בטון מריר. וצדק. אבל זה היה בסוף.

לפני כן היו שתים עשרה שעות ועוד שלושים ושש, בסך הכול ארבעים ושמונה. מערב לבוקר, מבוקר לערב, מהלילה לבוקר, ואז מהבוקר ללילה. כך אני מונה את השעות האלה, בגושים של שתים עשרה. בשמונה בערב זה התחיל, ואז גם החלה הסופה. בהתחלה הרטיבו טיפות גשם גדולות את זגוגית החלון, נמרחות עליה באלכסון, בשובל ארוך שהתמזג במהירות באלה שבאו אחריו. סגרתי את כל הוילונות ואת כל החלונות, ושכבתי על המיטה, מתלבטת אם להתקשר למיילדת המחליפה. שושנה היתה מחוץ לעיר, ידענו שכך יהיה מראש, והחלטנו לקחת מיילדת מחליפה.

מיקי היתה אצל נעמה בבוני דון כל אחר הצהריים, מסדרת לה את האינטרנט או משהו כזה. בוני דון: כמה קילומטרים מחוץ לעיר בהייויי 1, כביש ישר שמתחיל להתפתל לאורך החוף, מימין גבעות פוריות, שופעות, פראיות. משמאל, עד לחוף האוקינוס, ממטרות בזבזניות בשדות ירוקים ובאופק, על החוף חומת ערפל, גדת הערפל קוראים לה באנגלית. אחרי עמק חלומי ירוק, פניה כמעט נסתרת ימינה, מול החוף. עוד כמה דקות נסיעה בכבישים מתפתלים בין עצים גבוהים, נחל מתעקל מתחתם, תיבות דואר מציצות ביניהם על שפת הכביש, הלאה אחרי חדר הטעימות של היקב המקומי, נקודת הציון הבולטת ביותר בסביבה. מספר 2035, פניה שמאלה, להיזהר בעיקול החד.

          2035   בּוֹני דוּן . בית היער של נעמה, אחת הנשים העשירות בעיר. חנות מוצרי ההמפ המפורסמת של סנטה קרוז שייכת לה. לאחרונה פתחה חנות של רהיטים וחפצי אמנות מרחבי העולם, והציעה כלאחר יד שאוכל לעבוד שם כשארצה. חוץ מהחנויות יש לה עוד כמה נכסים נטולי הילה, כמו SUV ענק וזולל דלק. לבד היא חיה שם, עם שלושה כלבים, כמה צמחים לצריכה עצמית ומחשב עם חיבור אינטרנט רעוע. האותות לא עוברים היטב שם, בין עצי היער, בהרי סנטה קרוז. שם מיקי, כשהצירים נפתחים. והסופה גם.

אולי סתם כאבי בטן, עברה בי מחשבה מתעתעת. ששה ימים אחרי תאריך היעד, לא הגיוני, עברה מחשבה אחרת. בסלולארי אין תשובה. אין קליטה בהרים. גם בטלפון של נעמה אין תשובה. בטלפון של המיילדת כן, תודה לאלה. אם זה במרווחים גדולים, אמרה,  רבע שעה או יותר, אין טעם וכדאי שפשוט אנסה לנוח. איזה מנוחה ואיזה נעליים. הגשם הלך והתחזק, והרוחות סבבו את הבית והקיפו אותו, כמו במחול שדים, מבעד לוילונות יכולתי לראות צללים של עצים נעים ברוח בטירוף. ניסיתי לשכב, אבל עם הבטן רק התגלגלתי מצד לצד, וקיללתי את נעמה שלא עונה לטלפון. מרחוק יכולתי לשמוע רעמים, ואורות ברקים האירו את החדר בהבזקים. מתישהו, בסביבות חצות, נהיה שקט, רק הגשם הקיש במרזבים ונזל לאורך הקירות, ואז כבר התרוצצתי מחדר לחדר, חסרת מנוחה, מנסה לדמיין את הציר הבא, כמו שנינה לימדה אותי, נינה המכשפה, השמאנית האינדיאנית, בת עשירים מאל איי שבמקום ללכת לקולג' החליטה לרקוד עם זאבים ולמדה את סודות האדמה מאלה שעוד שמרו על הגחלת. שבוע לפני הלידה נינה לוקחת אותי למסע כזה, בתוך הפחדים שלי מהלידה. מה הפחד הכי גדול שלך? היא שואלת. כאב, אני אומרת, ואנחנו הולכות בתוך הפחד הזה, מנהרה ענקית של מים שאני עומדת לטבוע בה, גלים ענקיים, נחשולים.

הם עומדים להציף אותי. יש לך כלים, היא שואלת, להתמודד עם הגלים? ואני נזכרת שלא מזמן למדתי לצוף, ואני יכולה לעשות את זה, לצוף על המים. אני עולה על הגלים, והם מביאים אותי לנהר, ואני נסחפת איתם, בהתחלה הם שלווים ולאט לאט הזרימה קוצפת יותר, ועם כל גל אני מתרוממת, ויורדת, עד שאנחנו מגיעים לים הגדול, ואני ממשיכה לזרום לתוכו, הופכת לאחת עם הקצף, המים והשמיים, נעלמת. התעוררתי מהמסע הזה מאושרת, בטוחה שהלידה תהיה נהר יפה ושוקט.

לא זה מה שהיה. התעוררתי מהפנטזיה, נחבטת לעבר שרטון בגלי צירים חסרי רחמים, כאילו שטתי בירדן ההררי באבוב, נצלפת בידי שיחים שצמחו פתאום באמצע הנהר, ניגפת באבנים, ומגיעה אחרונה לנקודת הסיום, כולי פצע חבורה ומכה טריה. אבל איפה נקודת הסיום ואיפה אני. אלה היו רק שתים עשרה השעות הראשונות.

כשהבוקר עלה אחרי ליל הסערה, הצצתי מהחלון.  הדשא נראה כאילו להקת נמרים ערכה עליו סדרת אימונים, והגשם נמשך, בוילונות של טיפות קטנות שמחליפות כיוון עם הרוח. שלושה ימים הוא נמשך, מיום שישי בערב, לאורך יום שבת, ובראשון בבוקר, כשעברתי לבית החולים, היום התבהר לחלוטין, ופתאום נהיה אפילו חמים. אבל בבוקר הראשון, אחרי שתים עשרה השעות הראשונות, הבודדות כל כך, הדשא המעוך היה הדבר הראשון שראיתי. מכונית בחניה שלנו היה הדבר השני. לרגע הלב שלי דילג על פעימה: מיקי? לא. זו לא הסיוויק שלנו. מהמכונית הבלתי מוכרת יצאו אנתיאה, המיילדת המחליפה שלי, ומוּנגלו, זוהר ירחי, העוזרת שלה.

צרחתי כשבדקו אותי. התינוק היה גבוה באגן, וכשאנתיאה בדקה אותי  צרחתי וצרחתי, כמו חיה נשחטת. מתי כאב לי כל כך, לא זכרתי כאב מפלח כל כך. יש שם כאב, הבנתי, חיה פצועה בחושך, הפצעים מגלידים והיא מגרדת אותם, מסרבת להירפא, מתנקמת בגופה-שלה. הכאב שעלה בכל הזרעה מההתחלה, הכאב שהיה גם כשנגעה בי, כאב שאיתה היה מענג, ובהזרעות מייסר. לא כמו בבדיקה הזאת. כמו אגרוף לנרתיק המיוסר הזה.

מאז שהתחילו הניסיונות לא נתתי לה לגעת בי, לא בפצע. והיא היתה עדינה ואוהבת, נתנה לי לגעת בה, להתרגש יחד איתה, להתפרק כשהיא מתפרקת. אבל אני לא נתתי. עכשיו צרחתי את כל הכאב שהצטבר שם, כאב הפצע המקורי והגלדים המתקלפים, וכאב ההתעלמות. על אנתיאה זה לא עושה רושם. אולי היא רגילה לצרחות. תוציאי את זה, היא כמעט מצווה, תוציאי את זה "מהמערכת", כמו שאומרים כאן, תשחררי. הצרחה לא שחררה כלום, לא שיככה דבר, רק כשהיד של אנתיאה יוצאת משם אני חוזרת לנשום.

מיקי עדיין לא הגיעה. חברות אחרות התחילו להגיע, יחד עם השמש ששלחה כמה קרני נוחם בין הטיפות. מי שהגיעה היתה נינה, אבא שלה גוסס. הידיעה הזאת דווקא עודדה אותי, פתאום הרגשתי טוב. יש חיים שנגמרים, וחיים שמחכים לצאת, וזה נראה לי סדר העולם הנכון. נינה, חיוורת ומקומטת כמו שמעולם לא ראיתי אותה, התעודדה גם היא פתאום. הן תרגלו איתי נשימות. לא ממש הצלחתי, אבל לפחות ניסיתי, כל כך רציתי לעבור את הלידה הזאת בהצטיינות. ואם לא בהצטיינות, לפחות בציון עובר.

רק כשהילארי הופיעה עם הליטופים שלה, קצת לפני שהחושך שוב חזר, ואני שקעתי לתוך דמדומי הגוף שלי, הפסקתי לתת לעצמי ציונים. היא העבירה ידיים טובות על המקומות הכואבים, וניחמה אותי. הילארי, שראתה כל כל הרבה כאב בחיים, הרבה מוות.  זה כאב טוב, היא חוזרת ואומרת, זה כאב שמביא חיים. היא יודעת. אל תדאגי, מה שיהיה יהיה. והיא זו שאורזת לי תיק קטן לבית החולים, עם שמפו ומברשת וכל מיני דברים קטנים ונחמדים, הרבה לפני שהרעיון מתחיל לחלחל אפילו. עוד חברות באות, כולן מנסות, וכמעט מצליחות למלא את החלל המוזר הזה. מיקי איננה. ההיעדרות שלה צורבת בי עוד כאב. הילארי משקה אותי תה פרג, ואני נושמת ונרדמת לדקה, עוד ציר מפלח אותי, ואני שותה שוב נושמת ונרדמת.  עשרים וארבע שעות. נושמת לסירוגין את שמותיכן. איפה אתן?  צללים מקיפים אותי. צלליי. עשרים וארבע שעות.

בין נשימה לנשימה, זכרון: אני בת ארבע או חמש, הרבה לפני שהכרתי אותך, אבל לפעמים נדמה לי שהיית בחיים שלי כל הזמן. ארבע וחצי, כי זה היה בחורף. יש לי קוקיות ואנחנו נוסעים באוטובוס. הגשם מצייר קווים אלכסוניים על חלונות האוטובוס, אני זוכרת את פס המתכת לרוחב החלון, את הקור, את מושבי הפלסטיק הכחולים, הקשים. אבא אומר לי שאני יכולה לצלצל, אבל אני איטית מדי ואנחנו מפסידים תחנה, הוא  זועף לרגע, "לא נורא", הוא אומר, ואז פותח את המטריה הענקית שלו שנתקלת מייד במין עמוד בטון. ציר. לגימה. נשימה. העיר מלאה שלוליות, והוא מרשה לי לדלג בהן כי יש לי מגפיים מגומי שקנינו בחנות "המגפר". אור הפנסים משתקף בשלוליות, כתם צבעוני מרצד, ואני מאושרת.  מגיעים למדרגות ועולים עולים עולים. ואז פתח קטן, המון שלטים, אני עוד לא קוראת אבל אבא מסביר לי, הגענו למפלגה. הוא לוחץ ידיים מרים אותי, והנה איש גבוה, מאוד גבוה, הרבה יותר גבוה מאבא שלי, יש לו זקן ומקטרת כבויה, בלי ריח, תמיד כבויה. זה סנדו, למה עכשיו סנדו. סנדו מחייך, שיניים צהובות בין זיפי הזקן שכבר התחילו להלבין, והמקטרת. היד שלו מעל הראש, הוא שואל אם מותר ללטף, בטח שכן, אומר אבא, והוא מלטף אותי בזהירות, כאילו הייתי בובת חרסינה. סנדו היה איתי באוניה, מספר לי אבא. אנחנו מכרסמים ביסקוויטים, אבא מוציא את הכוס המיוחדת שלי ומוזג לתוכה מיץ מבקבוק. אוניה עם מפרשים, אני שואלת, ועם מלחים ותוכי? כן, אומר סנדו, ולקברניט היתה רטיה על העין. הוא מדבר שטויות אומר לי אבא, אבל מחייך גם הוא, ואז שותק. לסנדו אין ילדים משלו, מספר לי אבא בדרך חזרה. נשימה. אבל הוא איש טוב, אומר אבא, חבר טוב. טוב, אומר אבא ומשתתק. מה מסתתר מאחורי השתיקות האלה. ציר. לגימה. נשימה. ועוד נשימה.  עשרים וארבע שעות. אבא אף פעם לא סיפר על מה שהיה לפני האוניה, עוברת בי מחשבה לפני הציר הבא ונשכחת מלב. אולי לא שאלתי, אני מתנשמת שוב מעל לציר, לידו, מתחתיו. הוא היה בן 13. בר מצווה. עוד נשימה. והכול נשכח, נמחק ומיטשטש לתוך סאת הכאב הזאת. אולי הייתי צריכה לשאול. עשרים וארבע שעות.

מודעות פרסומת