פוסט ארוך בשבחם של סיפורים קצרים

תגיות

, , , , , , , , , , , , ,

היום נזכרתי בנועה-ניוטה, גיבורת הסיפור הקצר הראשון שקראתי. בנועה-ניוטה ובכסא שלה, שהיה נדמה לי שהוא כסא נדנדה, אבל כשמצאתי את הסיפור, הסתבר לי שכסא הנדנדה הוא מסיפור אחר, קסום לא פחות, ואילו נועה- ניוטה ישבה דוקא בכסא עץ גדול ויציב. אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשקראתי בו. אני זוכרת שזה היה בחופש הגדול, בבית של סבא וסבתא ודודה שלי בטירת הכרמל (או טירה, כפי שהיתה מכונה בפינו. רק על תחנות האוטובוס נרשם שמה הרשמי. אפילו בתחנת המוניות ברחוב החלוץ בחיפה היה כתוב "טירה"). אני זוכרת את המצעים מתאווררים על אדן החלון הפתוח, ורוח נעימה נושבת, ואת עצמי שוכבת במיטה הרחבה של דודתי וקוראת. או אולי זה היה במרפסת הגדולה, שצפתה אל גבעה ובה מאגר מים שנראה כמו עציץ ענק. ובעיקר אני זוכרת איך לחצתי עם נועה- ניוטה, הילדה העולה שלא רצתה לדבר עברית, על מסעד הכסא והלכתי איתה בשדירת עצי הלימון ושמעתי את הסיפור על התינוקות שנשלחים, זה עם צביטה מכיכר העצב וזה עם צביטה מכיכר השמחה. הכול קרה בסיפור "כיכר השמחה וכיכר העצב" של נורית זרחי, מתוך הספר "הכורסה המתנדנדת". כשראיתי את כריכת הספר – אותיות הפרנק רוהל וציור כסא הנדנדה מעל בתי העיר – ידעתי שזה הוא, כמו שמזהים חברת ילדות בצילום ישן. זכרתי גם סיפורים אחרים מתוכו, אבל זו היתה נועה- ניוטה שנחרטה לי בזכרון. נולדתי בארץ ועברית  היתה ועודנה השפה האהובה עליי, אבל משהו בי התחבר לנועה- ניוטה ולכסא הלימון שלה, כאילו היינו אחת. ואני חזרתי ושאלתי אותו ואולי נשאר כך, בבית של סבתא ליזה וסבא סמי וכרמן בטירה.

 

נזכרתי בו, כשקראתי שוב את "דולפינים בקרית גת", הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ של דנה חפץ (בהוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד). קראתי את ספרה של דנה לאט-לאט כי לא רציתי שייגמר לי, וגם בלגימות גדולות כי כל פעם שחזרתי אליו, היה קשה מאוד להפסיק. ונזכרתי בחופשות האלה בטירה, בספר שכל כך אהבתי לקרוא, שוב ושוב. משהו בסיפור של נועה-ניוטה הפך אותי לכותבת. משהו אחר, שלא היה בהמוני הספרים שבלעתי לפניו ואחריו. הוא לא היה הספר היחיד, אגב. את "סוגרים את הים" של יהודית קציר ו"תפוחים מן המדבר" של סביון ליברכט, שיצאו בסוף התיכון שלי קראתי בניתוק גמור מהעולם, וכשסיימתי אותם, ידעתי שאני יכולה לכתוב. שיש בי רעב לכיכר הזאת של הכתיבה. שורה אחת בסיפור "דולפינים בקרית גת" שמתכתבת עם הסיפור "סוגרים את הים", הזכירה לי את הרעב ההוא. נדמה לי שאני יודעת למה נזכרתי ב"כיכר השמחה וכיכר העצב" כשקראתי את "דולפינים בקרית גת". זו הנגיעה הזאת הצרופה, המזוקקת, שלוקחת אותי למקום אחר.

לפי נתוני הספריה הלאומית, רק 8% מכלל הספרים שהתפרסמו בארץ בעברית ב-2015 הם קבצי סיפורים קצרים (הרבה פחות משירה – 39%, ומפרוזה – אני מניחה שהכוונה לרומנים – שמהווה 52% מכלל הספרים). אני תוהה למה. לסיפורים קצרים יש כוח עצום בעיניי. לרוב אין בהם עלילות גדולות, זה נכון. אבל יש להם את היכולת לתמצת תהליכים שלמים, עולם שלם ברגע, רגע שאוצר בתוכו חיים שלמים. אולי קשה לאנשים עם קוצר היריעה. גם אני אוהבת רומנים, אחרי הכול. וגם אני כתבתי רומן (שמתפרסם כאן בבלוג), רומן שהתחיל מסיפור ועוד סיפור שביקשו להתחבר זה לזה, כמו אדוות שהולכות ומרחבות ופתאום מטיפה אחת נהיה נחל ונהר. ועדיין, יש משהו שאין לו תחליף בטיפה האחת.

בקובץ הזה של דנה חפץ, כל סיפור הוא רגש צרוף, שלוקח אותי מייד לעולם של הגיבורה. אולי כל אחד מהם הוא תמונה בזכוכית מגדלת של חלק ממני, וכאילו אותו חלק כותב את הסיפור יחד עם דנה. המורה ליאורה ב"דולפינים" שלא מוצאת את מקומה בעולם אבל נוגעת עמוקות בעדינה. ויש בה דמויות שחולקות כאב, כאב של אהבה לא ממומשת, של דברים שלא נאמרו, שלא באו לידי ביטוי עד שכבר היה מאוחר מדי. אותן דמויות מבלות את חייהן בכמיהה ובהתחמקות בה בעת. השילוב הזה בין הפחד למשיכה, בי הרצון לממש לרתיעה הגדולה ממה שיקרה אם יקרה, האיר לי מקומות שאני לא בטוחה שאני מכירה. שאולי בעצמי לא ממש העזתי לגעת בהם. כמה מהסיפורים בקובץ הנפלא הזה מתיישבים להם בדיוק על הרצף הלסבי של אדריאן ריץ', כלומר סיפורי אהבה שלא קוראת לעצמה כך, שאולי אין בה מיניות כמעט או בכלל, שהגיבורות שלהן לא חושבות על עצמן במונחים האלה.  ולמרות הכול יש בהן אהבה גדולה והערצה גדולה של אשה אחת שתוהה ותועה בעקבותיה המתעתעים, החמקניים של אשה אחרת, אהובה מאוד. לעתים זו חברה טובה ולעתים מישהי שאינה מודעת אפילו לקיומה של המעריצה. לפעמים יש שם גם דמויות אחרות. לפעמים הגבר הוא זה שחומק ומתעתע.

וכמו גילוף הלימון בכסא של נועה ניוטה, המלים של דנה חפץ שולחות אותי לעולם אחר, לא כל כך רחוק בעצם. כי אני מוצאת את עצמי עומדת שם, בחדר המדרגות הנטוש של השיכון עם חוטי המזגנים והצמחים הנבולים, דופקת בעקשות על דלתה של מיתי, הדלת שמסרבת להיפתח: "מיתי, אני קוראת. תפתחי. אני לא זזה מכאן עד שאת פותחת. די. תגידי משהו. וכבר לא מרגישה את היד, ועוצרת לרגע".

מודעות פרסומת

ועכשיו ביחד, פרק ה'

הפרק הקודם, פרק ד', כאן

גילי מופיעה כשהכאב כבר נהיה בלתי נסבל, כשאורית כל כך מתגעגעת, שהיא רוצה להיות תינוקת בעצמה. זו רק ההתחלה של הסיפור של גילי, ויש בו הרבה מנוחה ועצי רדווד ולא מעט אי שקט. ההמשך יבוא מאוחר יותר, בפרק ארוך יותר.

 

ה. 

גילי

אין לה ילד. שמה גילי. והיא יודעת לשיר.  לא כל כך שרה כי זה לא חשוב. מה חשוב? חשובה שלוות הנפש, השקט. גרה עם בת זוגה בהרים, בבקתת עץ קטנה ומלאה אריגים בדוגמאות אינדיאניות. יש להן באר מים משלהן עם שרותי קומפוסט, דרך פרטית משלהן, היער הוא כמעט שלהן. לגילי יש טנדר גדול וחלוד, דינוזאור מגושם ולא מזיק, שחונה דרך קבע בחניה שלהן. לבת הזוג שלה קוראים רעות, ויש לה רכב משפחתי, שהיא לוקחת לעבודה, אשת הייטק באחד הישובים הסמוכים.

 

ימים שלמים גילי שוכבת שם בחוץ, על הערסל בין שני עצי רדווד, ונחה. היא צריכה לנוח הרבה. היא יודעת לשיר, אבל לא רוצה לשיר עכשיו. רק להקשיב. היא עוצמת עיניים ומקשיבה. עכשיו קריר, ותיכף יהיה יותר קר, אבל אם לא גשום, היא יוצאת אל הערסל, או שוכבת לה על העשב. לפעמים, גם כשקר, היא מתפשטת והגוף שלה, גוף גדול, מתמלא אדמה. היא מקשיבה. יש המון קולות ביער. אילו רצתה, יכלה ללמוד את סוגי הציפורים. אבל השמות והסוגים והזנים לא מעניינים אותה. היא מכירה אותן אחרת. נותנת להן שמות אחרים. היא יודעת מי מהן תקרא, תזמר, תצפצף, תצווח, תרון לפי קרני השמש, שעוברות מעליה במהלך היום, במעגל הפיות של עצי הרדווד. גבוהים כל כך, היא מסתכלת עליהם מלמטה, השמש מנקדת בריצודי אור את העפאים והיא מתהפנטת אל הריצודים, חולמת. ולפעמים רק מתבוננת. הקליפה שלהם אדומה, שעירה ומחוספסת, קליפת שועל, והענפים מתפרשים כמו זרועות הצידה, כמו ידי מתעמלים על חוף הים. לא, רק הצורה דומה. הענפים האלה פרושים שם כמו הידיים של האלה, בחן וחסד ורחמים, מרגיעות ומשככות. רוח עוברת בהן, עלי המחט נושרים, חומים אדמדמים ואז חומים אפורים, וכשהם מתגבהים מדי היא אוספת אותם אל ערימת הקומפוסט. במרכז המעגל, הגזע של עץ הסבתא,  זו שהצמיחה את כולן וצמחה לגבהים עד שנשרפה בלהבת ברק. ועדיין יש בה חיים, נמלים חופרות בה תעלות, ציפורים מנקרות בה. ועל הגדם המשתבלל לתוך עצמו, כבר צמח טחב והתייבש שוב ושוב פעמים רבות. כשהיא עוצמת עיניים היא יכולה לראות אותה, זקנה גאה ונדיבה. לפעמים היא עורבני כחול בתוך הענפים שלה, לפעמים סנאי בתוך מאורה, לפעמים חשופית בננה זוהרת על הגזע. היא חברה שלה, הסבתא. סבתא אדומת הגזע.

בהתחלה היתה להן גינת ירק קטנה, אבל הצבאים נגסו בה שוב ושוב והיא דרשה יותר עבודה ממה שגילי היתה מוכנה להשקיע. עכשיו היא רוצה לנוח, להרגיש את השקט של היער. השקט והחיים של היער, להכיר אותו, לא לדאוג. רעות, יש לה עבודה שמספיקה לשתיהן, גם לו היו ארבעה, זה היה מספיק. בכלל, לגילי אסור לעבוד, היא עדיין תיירת. אז היא יוצאת כל יום אל הערסל, ונחה. לפעמים, אם היא חייבת, היא נוסעת לעיר. לדואר, לקניות. כי את שאר העניינים אפשר לעשות באינטרנט. רעות עושה את זה. לפעמים צריך איש מקצוע, ביחוד עם הבאר הזאת, לפעמים צריך לקנות עצים להסקה. אז היא בבית, נותנת להם לעשות מה שצריך.

דפיקה בדלת, פתיחה מהוססת, הראש שלה מציץ. אני עדיין מנומנמת, בן-בן ישן עליי. לא יודעת כמה זמן עבר. אולי נרדמתי. היא רואה את סימני הדמעות, את העייפות ומלטפת לי את הלחי, והקמטים שלה מתעגלים, ברגע נדיר של רוך. אני מעניקה לה בתמורה חיוך חלוש, אבל בפנים מרגישה קצת יותר טוב, באמת. "את צריכה להיות חזקה יותר", היא מוסיפה, "את אמא עכשיו, ואת לא יכולה להרשות לעצמך להתפנק כמו קודם", אני שומעת מבעד לקול החורק שלה, הקמטים מתיישרים לאורך הלחי, כמו חיילים צייתניים. גם בתוכי משהו מתיישר איתם.

"אפשר להיכנס?" אני שומעת את אבא שלי מהצד השני. לא רק שהוא מבקש רשות, הוא גם מחכה לתשובה, פוחד למצוא אותי חלוצת שד, מניקה. "כן", היא מתירה לו, במקומי, והוא נכנס, מתיישב על קצה המיטה. "חשבנו על זה כבר כמה זמן", היא ממשיכה, והוא מניד ראש. "אולי את צריכה ללכת לרופא, אולי את צריכה כדורים. ואל תדאגי. אנחנו נשלם".  "כדורים בשביל מה?" הניסיון שלהם להגיד לי מה לעשות מצית בי את כל אותם כעסים ישנים. "תפסיקו להיכנס לי לחיים. אני לא צריכה כלום. אני רק צריכה שתעזבו אותי בשקט". ואז אני שומעת את עצמי לרגע, את התקליט החוזר ונשנה עד זרא, וחלק ממני מזהה את האמת שבדבריהם. אני מרגישה טיפשית כל כך, איך יכולתי לחשוב עליהם דברים איומים כל כך, הם רק רוצים לעזור. ושוב הדמעות עולות, ואני מחניקה אותן, ומשתתקת, לא מסוגלת לדבר. הם ממשיכים לשבת, היא צמודה אליי, הוא בקצה, ואני בולעת גוש גדול של דמעות, נזלת וכאב, ורק אז מצליחה להגיד: "טוב, אני אחשוב על זה. ולא צריך לשלם. יש לי ביטוח".

מיקי מגיעה אחרי הצהריים, ודקות ספורות אחריה שושנה, לביקור ראשון בבית אחרי הלידה. זה חלק מהדיל. זאת הפגישה הלפני אחרונה לפני שהיא נפרדת מאיתנו. אני בחדר, עם בן, כשמיקי פותחת לה את הדלת. גדולה, בחולצת המפ, גסה, ענקית, בצבע חלודה, שנשפכת לה על הגוף, על החצאית הארוכה, בשיער שיבה לא צבוע אסוף לאחור בסיכת עץ מגולפת, היא מאירה את החדר כמו שרק מכשפה זקנה אמיתית כמוה, יכולה להאיר. המחנכת והרומני כבר בחדר המלון שלהם, והבית שקט ורגוע. אני שואלת אותה מיליון שאלות, כל תשובה גוררת עוד שאלה, ויש לי מיליון כאלה, הנסיונות שלה לענות עליהם דומים לניסיונות לקצוץ את ראש הדרקון: שלושה נוספים צצים מייד תחתיו. בסוף, אחרי שקיבלתי תשובות לכל השאלות שאפשר היה לשאול, ורק אלו שלא נשאלו נותרו בפנים, נטולות מענה, נטולות לשון ופה ושיניים, חרדות, היא פתחה. "יש קבוצה מצוינת שנפתחה בדיוק עכשיו, לנשים אחרי לידה. לא" – היא קלטה את הפה שלי נפתח כדי להגיד "אבל אני לא בדיכאון", ומיהרה להשיב לו – "היא לא מיועדת בהכרח לנשים עם דיכאון אחרי לידה, אלא פשוט, כדי להעלות דברים, לדבר על מה שקורה". רוח מפיחה אויר בוילון צהוב מעליי. שקט.

המתמקחת והביישנית

תגיות

, , , , , , ,

סבתא אנה שלי היתה אשה חזקה. לולא היתה אשה חזקה ספק אם היתה שורדת כיהודיה ברומניה במחצית הראשונה של המאה ה-20. מתחת לאפם של הנאצים היא ניהלה מסעדה מחתרתית  בעיירה שלה, שלא רחוק ממנה יהודים גורשו ועונו ונטבחו. גם אלה ששיחק להם מזלם ולא נעקרו ממקומם, לא הורשו להיות בעלי עסקים, ואסור היה להם להימצא בשוק לפני עשר בבוקר. אבל אנה פייביש לבית סולומון יצאה לשוק מדי בוקר, השכם בבוקר, עם הטלאי הצהוב על דש המעיל. ללא מורא. רק פעם אחת העז אחד המוכרים להעיר לה על כך, חושש מנוכחותו של אחד הקצינים בסביבה. "אם יש לך בעיה עם זה", ענתה לו סבתי, ואם פחדה ולו לרגע, לא ניכר בה הדבר, "אתה יכול להגיד לו". המוכר השתתק.

גם אמא שלי, כלתה, לא היתה פריירית. מפקחת שיקום רנה פייביש (לבית נדלר) היתה מגיעה לראשי ערים ועיריות כדי לקדם את הקמתם של הוסטלים ומוסדות שהקהילה נזקקה להם. אמא שלי ידעה להתמקח, ויותר מזה, אהבה להתמקח. היא התמקחה על כל דבר. רק תתנו לה חנות וסיבה לקנות משהו. אני מצדי הייתי עומדת שם, קצרת רוח במקרה הטוב, או שואפת שהאדמה תבער את פיה ותבלע אותי, במקרה הרע. היו חריגים לתחושה הזאת, יש לציין. בערוב ימיה, חשדה סבתא אנה שחברא קדישא מנסים להערים אליה ולתת לה חלקת קבר פחות טובה מזו ששילמה עבורה. גם בשנות השמונים שלה היא היתה אשה מרשימה, עם הילת שיער לבנה וארשת של מטרונית כבודה. אך העברית שבפיה היתה דלה, והיא כבר לא היתה בטוחה בעצמה מול הגברים הדתיים שהיו, ככלות הכול, מקור סמכות עבורה. היא פנתה לכלתה, אמי. לא לבנה הבכור שהיה סוחר. לא לבנה הצעיר, אבי. היא פנתה לאמי כדי שתרים קול צעקה ותוכיח אותם. אמי מילאה את תפקידה ביעילות. סבתי זכתה במקום שחשקה בו, ובו היא נחה כבר שלושים שנה ומחצה. הייתי גאה באמי על כך.

rsz_savta-ana1

אנה סולומון (עומדת) בשנות העשרים שלה, עם אמה, רחל סולומון לבית רכבוך (יושבת מימין), אחיותיה פרידה (יושבת משמאלה) ושיינה (יושבת מימין לרחל) ואשה נוספת. ברלאד, רומניה, 1926.

בת ונכדה לשושלת כזאת של נשים, יש בי צד שאפתן ומלא עזוז ועומד על שלו. אני אולי לא מתמקחת בחנויות (יקר? תודה ושלום), אבל למדתי להתמקח ולעמוד על שלי בהקשרים אחרים, בעיקר פוליטיים. פעילה פוליטית הייתי (גם זה מהבית, מהצד של אבא שלי) מגיל צעיר. אני תמיד בצד שמוחה, שמראה זווית פחות מקובלת ודורש את קבלתה. גם במישור המקצועי,  למדתי לנהל מו"מ עם לקוחות, לבדוק מה המחיר שנכון לי, תמורת איזה מחיר מינימלי אני מוכנה להתחיל לעבוד וכן הלאה. למדתי לשאול, לבקש, להשתמש בקשרים פה ושם. אבל האמת היא שיש בי גם צד ביישן מאוד, וחרד מאוד. ממש כפי שהיתה סבתי בערוב ימיה, וכפי שנדהמתי לגלות באמי, יום אחד כשהתכוננה לפגישה עם השר או המנכ"ל א מי שזה לא היה, כולה חיל ורעדה. יש בי צד שפוחד מאוד מביקורת, מלעג. צד שזוכר את הילדה השונה שהייתי ורוצה להחביא אותה, להסתתר. לא לפרסם ואולי גם לא לכתוב. ואם לפרסם אז בצנעה, לא להתגלות. אם אני מוכרחה לכתוב, אז למה כתיבה כל כך אישית, או חריגה כל כך. ואם הכתיבה שלך חייבת להיות כזאת, אני שומעת את קולה של אמי, למה לעשות כזה רעש.

וכך אני חיה וכותבת, בין שני הקטבים האלה. הצד שמעכב, שמושך בשמלה, והצד שבועט בתחת, שרוצה שתזוזי כבר. התוצאה היומיומית היא שמחד, הרבה פעמים, ההורות והעבודה ושאר תפקידים קודמים לזמן היצירה שלי עצמי, ומאידך, אני מרגישה רגשי אשמה שלא כתבתי, לא עמדתי בדדליין שהקצבתי לעצמי, שוב לא הספקתי. אוי, איזו דחיינית. "מה יהיה בסוף", אומרת השאפתנית לביישנית, והביישנית מרוב בושה משתבללת לה יותר בשריון. וכל מה שנותר הוא להיאנח. ככה לא מעודדים יצירה.

מתישהו, לא מזמן, הושבתי את שתי אלה לשיחה. "היא מציקה לי", אמרה הביישנית, "אני עסוקה, זה לא ברור?" "אז אם לא יעירו לה", ציטטה השאפתנית משפט מוכר להפליא, "איך היא תדע? שנפסיק להגיד לה?" "תשמעו", אמרתי להן, "זה לא עובד והאמת", העברתי את מבטי מדמות מטאפורית אחת לשניה, משהה את הדיבור באתנחתא דרמטית, "שזה אף פעם לא עבד. כשצועקים על אדם להפסיק לעשן או לרדת במשקל או מה שלא יהיה, הוא כנראה יעשן יותר או יאכל יותר". השאפתנית התעצבנה, היא כנראה הבינה שהצדק איתי. "אז את משתיקה אותי. בסדר. גם כן פמיניסטית". יכולתי כאן להתעצבן בחזרה, אבל לא בלעתי את הפתיון. הביישנית ישבה בשקט, עוקבת אחרי מהלך העניינים. "מעכשיו", הודעתי להן, "כל דבר שאנחנו עושות נחשב. שטפנו כלים? יפה מאוד. הלכנו לדואר? מעולה. הצלחנו לתפוס נציג שירות בבנק ולסגור עניין ותוך כדי המתנה גם עשינו עשרה לייקים בפייסבוק לחברות שאנחנו אוהבות וקראנו חדשות? אין עלינו".

"אבל אבל אבל…" התחילה השאפתנית.

"בלי אבל!" קטעתי אותה, "אנחנו משנות אסטרטגיה".

"טוב" אמרה הביישנית, "מה את חושבת? אם נכתוב את זה בבלוג לא יחשבו שאנחנו פסיכוטיות או משהו, נכון?"

ועכשיו ביחד, פרק ד.

תגיות

, , , , , , , , , , ,

הפרק הקודם, פרק ג', כאן.

המחנכת הדגולה והרומני הקטן אצלה בבית. תוך כדי הנקה אורית נזכרת בסיפורי ילדות, בצויקה וצחוקים פרועים, רגע לפני שהיא מתחילה לראות את גילי. אבל גילי תבוא רק בפרק ה. ועד אז, הפרק הקצר הבא.

ד.

סבא ואבא מדברים רומנית. אני לא מבינה, חוץ מכמה מלים. למשל, המלה "מולדובנן", שזה ממחוז מולדובה ברומניה, שמשם סבא, מעיר גדולה שקראו לה יאש, שחיו בה הרבה יהודים. אולי גם אבא משם, אני לא יודעת. יש הרבה מחוזות ברומניה ומדברים בה הרבה שפות, סבא מרצ'ל סיפר לי.  סבא מרצ'ל הוא הסבא היחיד שיש לי, ההורים של אבא נפטרו לפני שהוא עלה לארץ באוניה עם סנדו, ואמא אמרה לי לא לשאול אותו יותר. שהוא יספר לי יום אחד כשירצה ושאני אהיה סבלנית, כי רק בסבלנות ובעבודה קשה אפשר להגיע להישגים. סבא מרצ'ל מכין יין, במכלי פלסטיק גדולים, באדום ארגמני שמציץ מתחת ללבן אטום, וכשהיין מוכן, כולנו נוסעים לקיבוץ, ואבא וסבא  יוצאים לחדר האחורי, הקטן, יושבים שם, שותים יין ואוכלים  לחם שחור-שחור עם איקרא ודג מלוח. אחר כך סבא הפסיק לעשות יין, כי כבר לא היה לו כוח, ואבא היה מביא לו לקיבוץ את היין שהוא היה מכין יחד איתנו.  במרפסת הקטנה, הסגורה, אני ואבא דורכים בכל הכוח על ערימות של ענבים אדומים, אני צוחקת, קופצת, משתוללת. "מספיק עם זה", אמא צרחה מהמטבח, "היא עוד תשבור את הראש. ואתה" הוסיפה נזיפה לצעקה, "אתה משתף פעולה עם זה!". "כל הזמן דואגת", הוא אמר לנו בקריצה. עד שפעם אחת כמעט החלקתי ושברתי את הראש, ומאז היא לא הרשתה לי יותר. לא לי ולא לו. כך נפסק יצור היין הביתי. אבל אז אבא מצא איזו חנות שמוכרת יין בבקבוקים כרסתניים, והיה מביא לסבא מדי פעם, והם היו ממשיכים לשבת שם, בחדר האחורי, לשתות יין ולאכול לחם שחור עם איקרא, גם היא תוצרת בית.

"סבא מתגעגע לצוֹיקה", אמר לי אבא פעם. לא היה צריך לקרוא לו בשם, כי סבא היה לי רק אחד. על המשפחה מהצד של אבא לא מדברים. אף פעם. ואני יודעת לא לשאול, פשוט אין, כמו שאין אצבע שישית. רק בגיל מאוחר יותר אני מתחילה לקלוט.

-מה זה? אני שואלת, ואבא מסביר: "זה כמו יין משזיפים, אבל יותר חזק, שהיו מכינים הכפריים שם באופן בלתי חוקי" וקורץ. מה זאת אומרת חזק, אני שואלת, ואמא שמקשיבה לכל זה מהמטבח מתפרצת עליו "הילדה צריכה לדעת מה זה צויקה, אפרים, היא באמת צריכה לדעת את זה בגיל שלה?" היא נוזפת בו.  "די כבר עם התאורִיַה שלך, כל הזמן תאוריה", הוא מחזיר לה. "אז ידעו מה זה צויקה. והיא כמעט בת שבע, הבת שלך". סבא ואבא באים לארוחת צהריים, סבתא ואמא מסתכלות עליהם במבטים המפחידים שלהן, נזיפה חסרת קול וחסרת אונים בכל עין. אני לא יכולה אלא להתפוצץ מצחוק: הם נראים כמו ליצנים, כאילו ציירו להם לחיים אדומות, וגם הם כבר מתפוצצים מצחוק. "די עם הצחוק הזה", סבתא גוערת בי, "ככה מתנהגים?", ואמא צווחת על אבא: "תגיד, נתת לה משהו לשתות?" כאילו לא ידעה שהייתי איתה ועם סבתא באותו חדר, וסבתא מסתכלת עליי בעיניים בוחנות, כל הפנים שלה נהיים ארוכים כאלה, ומקומטים יותר מקודם, וזה רק מצחיק אותי יותר, מצחיק עד כאב בטן, אני מתגלגלת על הרצפה, הבטן וכל הפרצוף כבר כואבים לי מצחוק, ואני משתינה מצחוק. רק אז, כשהזרם החם יוצא מהגוף שלי בלי שליטה, אני נעצרת, מנסה להחביא, אבל הכתם על השמלה, על הגרביונים הלבנים. וכולם מסתכלים עליי, ואני מתכווצת, נמלאת בושה, כל הצחוק עזב את הגוף שלי ועכשיו הוא חלול וריק ורופס, כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר בבת אחת. בלי קול, אמא נותנת לי יד ואנחנו הולכות לחדר השינה של סבא וסבתא, שם נמצאים תמיד בגדים שסבתא שומרת בשבילי. במקום השמלה אני לובשת מכנסיים. ג'ינס כחולים מתרחבים, עם רקמה קטנה של לב על הברכיים. והדמעות זולגות בשקט, ואמא מנגבת לי אותן במטפחת, וסוגרת את הריצ'רץ'. "ככה זה כשמשתוללים", היא ממלמלת.

אחר כך הם רבים שוב. תמיד הם רבו. תמיד בגללי.

"מה הוא מצא בה, בסבתא שלך, אלוהים יודע, אם הוא קיים", אבא שלי אוהב להגיד, "כזאתי מין פרצופה עצבנית, אף פעם היא לא היתה שמחה רגע אחד בחיים שלה ותיכף איך שהתחתָנו, גם אמא שלך התחילה לעשות מין פרצופים כאלה שלא חשבתי שהיו לה. היא, אמא שלך, היא, היה לה פלפל, משהו-משהו היא היתה, הייתה מתווכחת, לא זוכר אפילו על מה, ישבנו שם בבית קפה בחוף הכרמל, עם העיראקים הקומוניסטים והקיבוצניקים של השומר הצעיר, השמו"צניקים – איך הם היו מתעצבנים שקראנו להם ככה, מֵאי", זה ה"מֵאי" הרומני הזה שהוא אומר שתמיד מחזיר אותי לילדות, מלה שאין לה תרגום מדויק לעברית, מין קריאה שמבטאת כל רגש בין התפעלות להלם. "והיום תהרגי אותי, לא מצליח להיזכר על מה התווכחנו כל כך? סטאלין? הציונות? משה סנה, אני אהבתי אותו, את ד"ר משה סנה, אבל קומוניסט אף פעם לא הייתי, גם אמא שלך לא".

ואולי כן. היא תמיד אומרת, "מי שהוא לא סוציאליסט בנעוריו, אין לו לב, ומי שהוא לא קפיטליסט בזקנתו, אין לו שכל". ועל זה הוא אומר, "טוב, אני אף פעם לא הייתי חכם גדול. לא ידעתי לקחת." הווכחנות הזאת, המהפכנות הזאת הדליקה אותו כנראה. היא באמת עזבה את הקיבוץ זמן קצר אחר כך והתחתנה איתו למחאות אמה שלא האמינה שהבת השניה של הקיבוץ עוזבת. " הסבתא שלך, הפרצופה הזאת, חשבה שזה הכול בגללי, אבל אני, מה היה איכפת לי לחיות בקיבוץ? היינו היום מיליונרים". הוא מסמיק, הסוציאליסט הזה-לשעבר ואולי היום, כשהוא אומר את זה או שנדמה לי? "היא רצתה לעזוב, בער לה בעצמות או בתחת, או איפה שזה לא יהיה". וגם "היא כועסת שאת באמריקה, אני אומר לה, מֵאי, את בדיוק כמו אמא שלך". שוב ה"מֵאי" הזה. "מה איכפת לך שתחיה קצת במקום אחר? מה יש? חייבים תמיד להיצמד לארץ אוכלת-יושביה הזאת?!, ככה אני אומר לה, והיא מתעצבנת, די גרויסע ציוניסטע. אה. נזכרתי. על זה היינו מתווכחים. אני והיא היינו ציונים. כל השאר, לא יודע מה הם רצו, אחוות עמים, אנא עארף. אולי בגלל זה התחתנתי איתה". הוא קורץ. האמת היא שעד היום, אף אחת מאיתנו לא מבינה למה. אולי בכלל הוא התחתן איתה בגלל סבא שלי, אבא שלה.  לא הציונות, הרומניות שדילגה על דור אחד.

בסוף, סבא שלי, שכולם קראו לו מרצ'ל חוץ מאשתו, סבתא רותה, לא רות, ובוודאי שלא רותי – "מרדכי, יש לך שם עברי, למה להידבק לגלות, למה" –  אבא של אמא, קצת אבא של אבא גם כן, מת בסוף בגיל שמונים, מסרטן בכבד, תוך חודשיים, ובלי שום כאבים. אחרי שהוא מת, אבא שלי לא עשה ולא שתה יותר יין, גם אם מישהו היה מביא מרומניה, אפילו לא צויקה. הוא אמר, "אם מרצ'ל לא נהנה מזה, גם אני לא יכול ליהנות".

בדרכו, דאג לה, הגן עליה, אולי אפילו אהב אותה. "היא עובדת קשה, אמא שלך, זו עבודה קשה להיות מנהלת בית ספר עם כל הפושטקים והילדים הרעים, אז אל תעשי לה עוד עבודה", היה אבא שלי מכריז. בת יחידה. אגואיסטית, הם לפעמים קראו לי כשגדלתי, זאת שאין לה גבולות, ולא יודעת מתי להפסיק. רציתי לעשות כל מה שאסור, להכעיס. לקחתי מאמא קלסרים עם עבודות של סטודנטים שהיתה צריכה לבדוק, והייתי כותבת עליהן הערות טפשיות, וכשגילתה בערה בה אש כזאת בעיניים שהיה נדמה לי שתיכף תהרוג אותי. אבל היא רק הסתכלה עליי, צעקה את נאום התוכחה שלה בזעם וחזרה לספרים שלה, בלי עונש ובלי כלום. אולי רציתי שתעניש אותי. ברחתי אל הספריה משיעורי מתימטיקה, כי שנאתי, ומשיעורי ספורט כי התביישתי להחליף בגדים במלתחה, בהתחלה בגוף שלי, אחר כך שיתפסו אותי מסתכלת על האחרות. בסוף נתפסתי כמובן, ושוב אותו מבט בוער, וצעקות עד השמיים: את אגואיסטית ומפונקת וחוצפנית ואיך את עושה דברים כאלה, חושבת רק על עצמך. והצעקות מתחלפות במבט של אכזבה, וזה המבט הכי קשה, והוא אומר: מה את עושה מזה סיפור כזה גדול, אז היא ברחה מכמה שיעורים, והיא אומרת לו: אפרים, זה לא כמה, זה עקבי, זה מתמשך, ואני רוצה לצרוח ולספר להם למה, אבל במקום אני מסתכלת אל הרצפה ושותקת, בולעת את המחשבות והמלים עם הדמעות. והוא אומר: אז אם זה כל כך חשוב לה, תענישי אותה, פעם אחת תענישי אותה, את באמת חושבת שהנאומים שלך עוזרים? והיא עונה לו, עדיין בכעס: אתה יודע בדיוק את העמדה שלי בנושא הזה. והוא מסתכל עליה במבט שאומר הכול שאומר כן, הכול טוב בספרים ובמאמרים שאת כותבת, אבל מה בחיים, וחוזר לעיתון שלו. אבל המוזר הוא שזה עזר. לא יודעת. המבט שלה המאוכזב אולי היה מפחיד מכל עונש שיכלו לתת לי. ובמה באמת יכלו להעניש אותי? באיסור לצאת מהבית, באיסור לקרוא ספרים? במניעת דמי כיס?

להכות לא היו מכים אותי מעולם, בזה אני בטוחה. אחרי האכזבה הזאת בעיניים, והמבט המאוכזב, עשיתי דברים בגניבה, מעלימה לה חזיות ודואגת להשליך לכביסה אחרי השימוש, שלא תשים לב. ואולי שמה לב, אבל מעולם לא אמרה. ואני לבד, לבד כל כך, עם המבט המאוכזב והצעקות האלה, לבד בעולם, מתגעגעת למין אחות כזאת שתהיה לי בת ברית, שאוכל לזמום איתה דברים, שנהיה שתיים מול שניים, אבל אני לבד. לבד בבית, לבד בכיתה. את היית שם כבר, בין הילדות המקובלות, לא חברה שלי. רק באוניברסיטה כשגילינו שאנחנו לומדות באותו החוג אותם קורסים, התחלנו להתקרב. ואז גיליתי שאת בכלל לא מה שחשבתי, לא איזה מין ילדה סנובית. גיליתי כמה את דומה לי, כמה זרה ובודדה הרגשת אז בחברת המקובלים. גם את בת יחידה. גם לך קראו "אגואיסטית" ו"מפונקת"?  הילי, אני תמיד חושבת, שאת מין אחות כזאת שלי. אני אוהבת את מיקי, היא בת הזוג שלי והאמא השניה של בן-בן, אבל אני כל כך רציתי אחות. אולי היינו פחות בודדות לו היינו מתקרבות כבר אז, בבית הספר. אולי לא. בכל מקרה, איך יכולתי אפילו לגשר על המרחק שהיה בינינו אז? זוכרת שסיפרתי לך את זה פעם, והסתכלת עליי, ואמרת שאנחנו מין שלוחות זו של זו, יקומים חלופיים זו לזו, חלופיים אבל לא מקבילים. את כל כך רחוקה עכשיו. ודווקא עכשיו, היא פה, היא והמצלמה שלה.

אני מניקה אותו באחד המרתונים האינסופיים האלה, הוא תקוע מתחת לזרוע שלי. אני עייפה והוא רוצה עוד ועוד, ואני נרדמת, או שקועת בהרהורים, וכשהוא גומר ונרדם, אני נתקפת עייפות, לא מסוגלת לזוז. והיא באה מולי, מצלמת. בתמונה אני נראית טרוטת עיניים בוהה, והוא צמוד לי לפטמה. "אין דבר יפה יותר בעולם מאמא שמניקה תינוק", היא אומרת, ואני מרגישה כעס גדול, שנאה. "לי לא  היה מספיק", היא אומרת, "לך בטח יהיה יותר". היא מביאה לי עוד קנקן של תה הנקה. אני שותה, בוודאי, אני חייבת, בוקר וערב וצהריים גם. לילה אחד שתיתי קנקן לפני השינה, ובאמצע הלילה התעוררתי, החולצה שלי ספוגה כולה חלב. מאז הפסקתי לשתות לפני השינה. אבל עכשיו השעה היתה צהריים או אחר צהריים, עדיין שמש, מבעד לחלונות עם וילונות הרפפה המתכתיים, שונאת את החלונות האלה ואת האור שתמיד בקע מהם, ומה היא רוצה ממני, שאתן לו את מה שהיא לא היתה יכולה או לא רצתה לתת לי. אולי אני כן אביא לו אח או אחות, אני חושבת, בספק התרסה ילדותית כנגדה, ספק רצון כן להעניק לו מה שלא היה לי. אבל המחשבה על הריון נוסף רק מעייפת אותי, והיא, עם המצלמה, רק מעצבנת אותי.

"אני מניקה למרות שאת רוצה שאני אניק", אני מישירה אליה מבט אחרי שצילמה, מטיחה בה דברים בלי לסנן. היא נעלבת, מובן שהיא נעלבת. יוצאת מהחדר בשתיקה המפורסמת שלה, במבט מאוכזב וקשה. ואני ממשיכה להניק על אף שנדמה שהוא לא רוצה להפסיק, למרות הכעס שהם העלו בי, כלפיה, כלפיו, כלפי כל העולם, כלפי עצמי: למה אני צריכה את זה, שימותו כולם ויעזבו אותי בשקט, למה בכלל רציתי להיות אמא. ואני מתחילה לבכות בשקט, לא יודעת אפילו על מה. רק כאב קשה, שחור כמו פיח, כמו עשן שעולה מארובות, ניגר החוצה. סמיך ועבה. לו רק ידעתי מה הכאב הזה, ולמה הכול פתאום צף ועולה עכשיו, במקום הזה. החלונות סגורים, האור דולק, בן מתעורר לידי. אני רוצה שמישהו יקח אותי ממני, אני רוצה לקחת אותו ולהיעלם לתוך מנהרה. לא להיות. מה אני רוצה באמת, אין לי מושג. אני רוצה שמישהו, מישהי, תחבק אותי, שאתקע מתחת למרפק של מישהי, ואנוק כל היום בעצמי. ומתוך הערפל המנומנם שבתוכו אני שוקעת, אני רואה אותה.

אמנות ההבערה

תגיות

, , , ,

אמנות הבערת האש. אם תשאלוני מה למדתי לאחרונה, איזה כלי התווסף לחגורת כלי הכתיבה שלי, מה עוד מעורר בי השראה בימי אביב חורפיים אלה, בעת שהסופות שהביא לנו הילד (אל ניניו, כמובן. מה חשבתםן?) מצדו הדרומי של הכדור מטיחות עצים אלה באלה ביער, משליכות אותם על האדמה, סותמות כבישים וחוסמות דרכים. ובתוך הבית, ערימת בולי עץ נאה, מתנה מבעל הבית שלנו, שתקנות הבטיחות של מדינת קליפורניה מחייבות אותו לקצץ בעצי היער שבשטחו. "בניית אש" היא המונח האנגלי, ואמנם "הבערה" היא מונח מסעיר יותר, אלא ש"בנייה" מדוייקת יותר, גם אם היא נשמעת טרחנית משהו. ולא בכדי. מהרגע בו אני נכנסת קפואה ורטובה עד לשד עצמותיי, לבית קפוא אף הוא, תעבור לעתים שעה עד שהבית יתחמם כיאות. מזל שיש חשמל ותנורי ספירלה שעובדים. כי גם אם אש היא מין ברייה קופצנית וחמקמקה שכזאת, שלמצב הצבירה שלה אין אפילו שם, והיא זזה ומשתנה ללא הרף, כל עוד רוח חיים באפה המטאפורי – הרי שכדי להדליק אותה נדרשת מלאכת בניה עיקשת. וכמו כל מלאכת בניה, גם זו צריכה להיות מחושבת, ולהיעזר בחומרים הנכונים, ולא, תנחל הבנאית כשלון חרוץ. אגב, הכשלונות האלה הם חלק מהעבודה. גם בנאיות האש המוכשרות והמנוסות ביותר יודעות: נדיר מאוד שאש עולה כבר בניסיון הראשון. לרוב, לפני שתשביע את רצונכן, תנסה אתכן, תאתגר אתכן, תתגרה בכן ותחרוץ לשון, תציג בפניכן מצג שווא, תעמיד פנים כאילו היא כאן לשירותכן ואז תכבה פתאום. נשמה של ילד בוערת בה, וצריך לדעת לרצות אותה. אי אפשר פשוט להדליק כפתור, להזיז מחוון. לא, כאן יש משהו אחר.


ראשית כול, יש לנקות את האח, או כמו במקרה שלנו, תנור עצים לא גדול ממתכת. על רצפתו רובצים להם שרידי האש מליל אמש, כבויים ואפורים כאפר. אין דבר אפור מאפר. אין דבר יותר מת מאפר, אומר לי ידידי הביולוג ירדן ("ככה זה כשיש לך אמא ביולוגית", אמרה לי פעם חברה, ולרגע תהיתי אם אחיה מאומץ. אבל לא. אמה היא פשוט חוקרת במכון ויצמן). יבחוש מת, בכנפיו הדקות יש יותר אנרגיה משיש בהר של אפר. יתרה מזו, הר כזה של אפר כבוי נוטה להרוג גם את האש שאנו מנסים להבעיר או לבנות. אלא אם כן הוא לא לגמרי אפר, כלומר, אם יש בו כמה רמצים. אלה עלולים להסתתר בינות לחלקיקים האפורים. לא מזמן, כשרק הייתי בנאית אש מתחילה, השלכתי, משתעלת כנערה שחפנית מהמאה ה-19, ערימת אפר אל שקית קניות מנייר שעמדה לתומה על רצפת העץ בסמוך לתנור. לאחר שעה הרחתי משהו מוזר. אפי כיוון אותי לשקית, שתחתיתה היתה מחוררת ומתחת לה, כתם שחור מכוער שחוט דק של עשן עדיין עלה ממנו. מייד כיבינו את השריפה, ונשבענו לא עוד! אין לסמוך על אותו חומר אפור! מעתה והלאה יושלך כלאחר כבוד אל פח המתכת הראוי לו. ואכן, במהרה הושלכה השקית אל הפח שבע הימים, קופסת מתכת ששימשה בעברה הרחוק משכן לעוגיות.


מאידך, אל לנו לזלזל ברמצים האלה, שרוח חיים עדיין שורה בהם. אפשר להיעזר בהם להבערת האש החדשה, וניתן להשאיר אותם בתנור לאחר ניקויו מהאפר. כאן עליי להקדים ולומר: בולי עץ הם אמנם חומר דליקה מצוין, הם יכולים לבעור שעות ולחמם נפלא, אך הם לא נדלקים בקלות. צריך להבה גדולה ונאה כדי שהם יסכימו להצטרף לחגיגה. לשם כך הכינותי מראש נייר. כן, נייר: שקיות קניות מנייר שנרכשו ברבע דולר כששכחנו את הסלים בבית, קרטון גלי שחולץ מתוך קופסאות קרטון מאיזשהו מעבר דירה. אריזות של מדגנים ושאר מזון מעובד לא עלינו, גלילי נייר טואלט, טישו ספוג יזע ודמעות לתפארת המליצה (כי "נזלת" לא נשמעת כל כך טוב), וגולת הכותרת, השאור שבעיסה: נייר עיתון ונייר למדפסת.


לא, אני לא מתכוונת להשתמש בנייר זך וטהור, שטרם ידע מדפסת או עט. אני מתכוונת לכל ניירות הטיוטה, כל ההדפסות הבלתי מוצלחות, אלה שהולכות למיחזור, או משמשות כמקור אינסופי לניירות טיוטה. כל הרשימות שמונות את כל מטלות היום, חלומות באספמיה שמתגשמים בעיקר באספמיה. רעיונות אמצע הלילה שהגיעו למקום טוב יותר, ולצידם תרגילים בספרדית או בסטטיסטיקה. כל אלה, מחכים לתורם בערימה שליד ערימת בולי העץ. צריך לחתוך, לקמט, ולהניח בין שני בולי עץ דקים וקטנים, כאלה שרק אם יזמינו אותם למסיבה, הם כבר יקפצו. לקוות שהטישו והניירות הדקים שמתלקחים בקלות, לא יכלו מהר מדי, בטרם נגעו בעץ. לקוות שהקרטונים הקצת יותר סרבניים, יבערו מספיק זמן ויאחזו גם בבולים. כי מה שמתלקח מהר מדי, גם כבה מהר מדי, לפני שהספיק להדביק בלהטו את העץ. צריך משהו שיתלקח מהר, אבל יבער מספיק זמן. ועכשיו סוגרות את דלתות התנור למשך כמה דקות ומקוות לטוב.


קצת כמו בבישול, בכתיבה, ובחיים עצמם, גם כאן יש צורך בסבלנות וביכולת לשחרר קצת. מי שתשב ותנעץ מבט בתנור תדמה בדיוק לזו שנועצת מבט בקומקום. כן, להרתיח מים לתה צמחים זה רעיון לא רע. איזה כיף שאנחנו לא חיים לגמרי במאה ה-19 ויש כאן כיריים ותנור גז. אפשר לבדוק מייל. או פייסוש. לא, לא פייסוש. כי הרי ידוע כי פייסוש הוא אבן שואבת, כמו מערבולת. ואם תיכנסו לפייסוש, לא תצאו ממנו אלא כעבור מחצית השעה, והאש, אם נדלקה בכלל, תיעלב, תכמוש ותנבול. ותצטרכו להתחיל שוב.


אבל לא לעמוד לידה ולהתחנן. לא ולא. שחקו אותה קשים להשגה. מיינו כביסה. קפלו כביסה. כתבו רעיון חדש שעלה על דעתכם לפני רגע (אבל אל תעמיקו בו), תלגמו מהתה. ואז תחזרו ותציצו, ותראו אם האש אחזה סוף סוף בבולי העץ. לא תמיד זה מצליח. לפעמים נדמה שהצלחתן, לשונות קטנות שמלחכות את הבול מאחור, אבל הן לא ממש משכנעות אותו להידלק, משאירות כמה כתמים חרוכים ונעלמות כלעומת שבאו. ואז צריך להתחיל שוב.


כשזה מצליח, והלהבות אכן מרצדות להן בעליזות, יש להניח עוד בול עץ, קצת יותר כבד ומוצק, על האש שזה עתה נולדה. להיזהר לא להרוג אותה, אבל לא להסתפק בשני גזרי העץ הקטנים שיאוכלו עוד מעט. יאוכלו, ויהפכו למצע זוהר של גחלים כתמתמות, פועמות, מחכות לחומר דלק נוסף, מחכות לבול העץ הבא. ואם לא יבוא, במהירה, ידלקו עוד מעט בתקווה עמומה, ולאט לאט יכבו. אבל אם תשליכו אליהן ועליהן זרד, אצטרובל, מגבת נייר שסיימה את תפקידה, איזו שמחה! איזו עליצות! ואם יהיה זה בול עץ כבד שיספיק למחצית השעה הבאה, על אחת כמה וכמה.


עכשיו יש לכן לפחות חצי שעה של תענוג צרוף. האש בתחילה קטנה, אבל הולכת וגדלה ככל שהיא חורצת לה דרך בתוך בולי העץ, ככל שהיא ניזונה מהם. אין מדיטציה יפה מזו לטעמי. עכשיו גם תרגישו בחומה. אבל מקץ מחצית השעה, אם תישארו באותה התנוחה, תנמך רוחה. הבולים ייתפחמו, אם לא תקומו ותעשו מעשה, ותטלו לידיכם את המוט המחודד, המכונה poker. כעת עליכם לנעוץ אותו בתוך הבול המפוחם. או אז יתפרק הבול לגחלים נוספות ואלה ימשיכו לכלות את מזונן בלהבות גדולות ומחממות. ושוב, כשהאש גדלה, יש להוסיף עוד בול ועוד בול, ולהמשיך לנעוץ מוט מחודד בצלעותיהם של הבולים שכבר התפחמו לרוב, וכך עד שתגיע השעה לעלות על יצועיכן. או אז, יש לסגור את הדלתות. האש תמשיך לבעור בפנים, ולחמם את הבית גם בלילה. יש אומרים, שאם להבותיה גדולות דיין, ואם בולי העץ מוצקים וגדולים, הם יחממו את הבית עד הבוקר. אלא שבבוקר, או בערב הבא, לא יוותר ממנה דבר למעט ערימת אפר אפורה כשק, ואולי כמה רמצים, שמהם יתכן מאוד ותוכלו להבעיר את הלהבות הבאות. ואידך זיל גמור, כמו שהיה המורה שלי לתושב"ע אומר, אבל זה כבר נושא לטור אחר.

ועכשיו ביחד, פרק ג.

תגיות

, , , , , , , , , , , , ,

פרק ג' (קצר במיוחד), ובו נתוודע למשפחתה המורחבת של אורית. על רומנים אמיתיים ומזוייפים, ומיילדת אחת.

הפרק הקודם, פרק ב', כאן.

השליש הרביעי

ג.

חלב-לב-לב, חלב-לב-לב, אני משתדלת בכל הכוח ליצור אותו, לדמיין נהרות גואים של נוזל לבן, מתוק, נוהרים ועולים על גדותיהם, אמבטיות של חלב, ואז אני פוקחת עיניים, הוא בוכה, רוצה לינוק. לקראת הבכי הזה כולם ערוכים ודרוכים: מיקי מגיעה תוך שתי דקות, מצמידה את הבקבוקון עם החלב שקנינו מבנק חלב אם בסן חוזה אל הצינורית, שדבוקה לפטמה שלי, לכתף, לכרית. כדי לעודד הפרשת חלב, lactation, וכדי לתת לו תחושה שהחלב בא ממני. הוא טמון מתחת לזרוע שלי, בתנוחת פוטבול שמתאימה מאוד לנשים שילדו בקיסרי, ויש הרבה כאלה. הרבה מאוד. כשהילארי ילדה את הבן שלה, בקיסרי גם כן, אמרה לה אמא שלה שכל הנשים צריכות ללדת ככה. היא כנראה לא ידעה אז, אמא שלה, שאת סאת הכאב צריך להשלים, ושאם ברחת ממנה פעם אחת, זה לא אומר שלא תפגשי אותה במקום אחר. שנים אחר כך היא מתה מסרטן ראות, ביסורים גדולים, ובלי ששאפה לראותיה ולו סיגריה אחת באופן אקטיבי.  אני די בטוחה שמילאתי את סאת הכאב שלי, ונדמה לי שהיא כפולה. או לפחות מגוונת, כמו בבדיחה ההיא על היהודי שניתנה לו הבחירה, איזה עונש הוא מעדיף, מלקות או עבודת פרך, ואחרי 50 מלקות הוא ביקש עבודת פרך. אז עכשיו בבוקר, עם הקימה, ובלילה, לפני השינה אני סותמת את מעיינות הכאב בגוף בכדורים. היטב היטב אני מהדקת את האדמה שמעליהם, ששום התכווצות תועה, שום תזכורת למה שהיה, לא תתגנב אל התודעה. אבל בגוף שלי יש עדיין צעקות שרוצות לצאת החוצה, והן יוצאות בתנופה, כמו גייזר שפורץ מהאדמה ברגע שחופרים בה קצת. עכשיו הגוף שלי מתחיל להתגבש קצת, למין ג'לי צמיג וחלקלק, שבורח לכל מיני מקומות. וכשהחלב מואיל להגיע, הוא מביא איתו גם שאר החברים, שלשול, טחורים, והמלכה – עצירות. אבל שושנה יודעת בדיוק מה צריך לעשות. חכמה, שושנה. לך בטח לא היו בעיות כאלה, הילי. לידה טבעית והכול.

שושנה. גדולה וחמה ומתוקה, כמו סופגניה. אולי יותר כמו הג'לי דונאט שמכינים כאן, רק עם המון מתיקות טבעית בפנים. וטוב לב. וחוכמה. לא בטוחה שסופגניות חכמות, אבל זו תוספת מבורכת. וסנדלי בירקנשטוק שהיא נועלת בכל מזג אוויר. היא היתה מיילדת הבית השלישית שמיקי ראיינה כשהגיעה לפה, לבדוק אפשרויות עבודה ואפשרויות אחרות. רוזי וג'וזי נראו לה כמו מיילדות בסרט נע, הן התפארו בזה שהפסיקו לספור אחרי הלידה האלף, תוך  עשרים וכמה שנים. כשהיא התחילה לשאול אותן שאלות, אמרה לה אחת מהן שהיא בוודאי כתבה את השאלון שממנו נלקחו השאלות. וזה היה דווקא מהספר של אילנה שמש שיצא בארץ. מורין נראתה רצינית וידענית, אבל מיקי הרגישה שזה לא זה. וכשפגשה את שושנה, קרה לה מה שקרה לי, היא התאהבה בה. לא במובן הרומנטי, אבל עבור שתינו, תוך שניה מרגע הפגישה, משהו בעיניים, בחיוך, בקווצת השיער שהשתרבבה לה מתסרוקת הסבתא העגולה, הרפויה, עשה לנו את זה. ידענו שאנחנו רוצות אותה איתנו.

רק בסיום הפגישה, שחלה ביום האם האמריקאי, העשירי במאי, היא פתחה יומן כדי לבדוק את התאריך המיועד, והסתבר שבתאריך עצמו היא כאן, אבל למחרתו היא נוסעת לאורגון לשלושה ימים, להרצות בכנס בינלאומי של מיילדות. היא המליצה שניקח מיילדת מחליפה, ואם יהיה צורך, היא תשלם לה את חלקה. התברר שרק אנתיאה, שאותה עוד לא הכרנו, תהיה בעיר – כל השאר יהיו בכנס.

אנתיאה. דייקית בת שישים לפחות, עם מכנסי חאקי, הבעה של מ"כית בטירונות, וקעקוע של נחש על הקרסול. מצאה חן בעינינו, אנתיאה. זה יהיה בסדר אם היא תהיה בלידה, הודענו לשושנה בפגישה הבאה, אבל ליבנו שייך לך, את יודעת. שילמנו לה 5,000 דולר במזומן, במקדמה שמיקי השיגה על חשבון העסק, ונפגשנו מדי שבועיים. היא עדכנה אותנו בכל מיני פרטים ועניינים, כמו: איזה בדיקות חייבים לעשות לתינוק ועל מה אפשר לוותר. וגם: מה קורה לי עכשיו בגוף. היא היתה עונה לי על שאלות, ממליצה על ספרים, על קורסים, מלמדת אותי על הנקה וטיפול בתינוק. הייתי נכנסת לשירותים עם לוח השנה הירחי, נשקלת, ומשתינה על רצועת נייר עם ריבועים צבעוניים, כל אחד בדיקה אחרת. ואז, בסוף כל פגישה, תמיד הגיע החלק שחיכיתי לו. נשכבתי על מיטת הטיפולים, והיא הצמידה מכשיר עץ לבטן שלי והקשיבה לקטנצ'יק. היא לא אוהבת את מכשירי האולטרא סאונד, הסבירה, הם מרעישים נורא לתינוק.

אמא שלי כעסה נורא שלא הלכנו לאולטרא סאונד, מעבר לזה שעשינו בארץ. "כל כך הרבה דברים עלולים להשתבש", נזפה בי, "איך את לוקחת כזה סיכון?", ואני אמרתי שלא תדאג, שבעצמי הקשבתי לפעימות הלב שלו. אבל אחרי הלידה, היא המשיכה לייסר אותי על הענין הזה. "זה מה שאת רצית, לידה טבעית", אמרה בטון מריר, מטעימה את ה"אַת" בדרך שהבהירה יותר מהמלים עצמן כמה נעלבה שלא שמעתי בקולה, וכמה היתה נחושה להחזיר מלחמה לי ולכל מיילדות הבית שבעולם, וכל מי שהכניס לי את הג'וקים האלה לראש, ולנצח לזכור לי שטעיתי. שהקשבתי למיילדת ולא לה. אותו טון בדיוק הדהד גם בדבריו של אבא שלי על הכסף, וצרב את העור כמו חומצה. אגואיסטית אחת, רק על עצמה היא חושבת, שמעתי אותם חושבים. בידיי הרפות נותר רק הטיעון הקלוש, שהכול היה בסדר. שילדתי להם נכד בריא ושלם ויפה. ועדיין נותרה שם המרירות, כמו בוצת רעל שמסרבת להיעלם גם אחרי שהנהר נוקה וההדורים יושרו.

אבל אז, לפני הכול, קצת אחרי שהגענו לסנטה קרוז, קצת לפני הלידה, נהניתי מהשלווה שבבדיקות האלה אצל שושנה, כל כך שונה מכל תור בקופת חולים בארץ. אהבתי לבוא למרפאה שלה, בנין עגלגל בצבע צהבהב, שעם מריחות הטיח הארוכות שעל קירותיו החיצוניים נראה כמו עשוי שכבות-שכבות של חמאה. וכשהבטן גדלה, שושנה הניחה עליה סטטוסקופ, ואם התאמצנו, והקשבנו היטב יכולנו לשמוע צליל תקתוק מהיר, הלב שלו. והיא היתה מחייכת, אומרת שהוא משחק איתה במחבואים, והלב שלנו היה גואה מאושר וגאווה, ואהבה. הכול תמיד היה בסדר, כל כך בסדר. כל כך בסדר שכששאלנו אותה על נשימות והכנה ללידה, היא אמרה שנוכל ללמוד את זה בקורס, וגם אם לא, תוך שתי דקות אלמד את זה בלידה. איך יכולתי לדעת שאהיה לבד בלילה ההוא, ושהלידה לא תהיה מין ריטואל יפה כזה, שבו זוגתי מעסה את גופי, בעוד שאר הנשים שרות ומנגנות מסביבי, כמו שחשבנו? אסור לצַפּות. אסור להיקשר, אסור לבנות מגדלים באוויר, אבל איך אפשר לא?

ביום ההולדת שלי, בחודש השביעי, בכיתי מרה. נדמה לי שכתבתי לך על זה, חודש לפני הלידה שלך. זה היום הולדת האחרון שלי בתור לא-אמא. במקום להיפגש בקליניקה, כמו תמיד, נסענו אליה לבוני דון, מסתבכות בכל מיני כבישים הרריים צרים. היא גרה בראש גבעה, בבית שהיא ובן זוגה בנו בעצמם, מחומרים טבעיים בשיטות מסורתיות, כשהמקום עוד לא היה צפוף כל כך. על גבעה ביער, משקיפה אליו ובלתי נראית, כמו באגדה, מתפתלת דרך עפר אל הבית שלה, השמש חודרת אל בינות לגזעי הרדווד, שולחת אלומות אור אל מעגלי הפיות, עלי הקיסוס ירוקים מבריקים לעומתה, נרעדים זה על זה, כמו בציור אימפרסיוניסטי חי. כל כך יפה שם, ביער שבו גרה, על הגבעה ההיא, שתעינו בדרך ונהגנו היישר אל הכביש שממנו הזהירה אותנו, שאם נטעה, נצטרך לנסוע ברוורס חצי מייל לפחות, כי אין מקום להסתובב. וזה מה שעשינו. בסוף, אחרי חצי שעה מסויטת כזאת, מצאנו את החץ שעליו כתובים שני שמות המשפחה שלהם, על קליפת עץ, כאילו נלקח היישר מיער ת"ק הפרסות של פו הדוב. היא קיבלה אותנו בחיבוקים, והתיישבנו מול החלון הגדול שהשקיף אל היער. כששאלה מה שלומי, התחלתי לבכות. איך אני אהיה אמא, מיררתי, מתייפחת בקול גדול, משתנקת בדמעות של עצמי, אם אני בעצמי עוד ילדה, מופתעת מעוצמת הרגש שנשפכה ממני, פשוטו כמשמעו. פירקנו את הפחדים והחששות אחד לאחד, לא היה אחד שלא מצאנו לו פיתרון. "את תמיד יכולה למסור אותו לאימוץ, אם את מרגישה שזה לא מתאים לך" היא אמרה בשלב מסוים, ושתינו נענענו בראשינו לשלילה. קשה ככל שיהיה, הילד הזה בא איתנו, הודענו רשמית ובלתי משתמעת לשתי פנים. "רק בדקתי" היא חייכה אלינו שוב. שושנה שלנו. רק שהיא לא היתה שלנו. "הילד נשאר אצלכם, לא המיילדת" היא כתבה בדף ההסבר שלה, שקראתי עוד לפני שנפגשנו. ידענו את זה תמיד, אבל כמו שאר הדברים, זה לא ירד מהראש אל הלב והגוף. והם הופתעו, בהחלט.  שלא תגידי שלא הזהרתי אותך, היתה אמא שלי בוודאי אומרת על זה. היא אמרה, בעצם.

המחנכת הדגולה. ככה אנחנו קוראות לה, בינינו. או סתם "מחנכת". בנוכחותה, מיקי קוראת לה "לאה", ואני קוראת לה "אמא", כמובן, וגם כשלא בנוכחותה, אבל כשאנחנו רוצות להגיד עליה משהו, להכין את המאזינה בצד השני להפתעה, לדרמה, אנחנו מדברות על "המחנכת". והיא היתה מחנכת. חתיכת מחנכת. מחנכת ומורה בישראל. כל כך היא אהבה לחנך שמהר מאוד התחילה לעשות את זה בכמויות, כמנהלת בית ספר, ואחר כך כמפקחת. המפקחת הראשית, המפקחת המחוזית, כל מיני תארי פיקוח היו לה. אחרי שנגמרו תארי הפיקוח, היא לקחה שנת שבתון וגמרה את הדוקטורט, בחינוך, כמובן. וכמובן, שאילו היתה יכולה להרשות לעצמה, היתה מעדיפה לחנך כתה, אבל עם הסכומים שמשלמים היום זה היה פשוט בלתי אפשרי, והיא עברה לתפקיד ניהולי, מקימה פרויקטים, מסלולים ויוזמות בתנופה אדירה, חלוצה אמיתית, כמו שהיו הוריה והורי הוריה, סוללי הביצות ומייבשי הכבישים, כמובן רק מצד אחד, על השואה הצברים אף פעם לא אהבו לדבר, והרי אנחנו צברים גזעיים, דור חמישי בארץ. "דור עשירי מפולניה", הייתי מצטטת את דן בן אמוץ, או מי שזה לא היה,  ואבא שלי, שאהב להקניט אותה על זה, היה אומר "אפילו זה לא, כי מהצד של אבא שלך, גברת בן צבי", והתייחס להרשקו שהפכה לבן צבי ביוזמתה, "את רומניה בדיוק כמו הבת שלך".

הפרק הבא, פרק ד', כאן.

בקֶצֶב הנכון

תגיות

, , , ,

 

כבר כתבתי בפעם הקודמת על חיבתי לנהיגה. הרבה פעמים אני חושבת על הכתיבה שלי כשאני נוהגת לבד. ואם זה בחושך, אז על אחת כמה וכמה. יש בי שמינית פולניה, כנראה שזה ההסבר.  נדמה לי שהיה זה א. ל. דוקטורוב, מחבר "רגטיים" שהשווה כתיבת רומן לנהיגה בלילה, כשאי אפשר להתקדם מעבר לאלומת הפנסים, וכך נוהגים עד שמגיעים למטרה, עד לסיום הרומן. יש בזה מין האמת. כי בכתיבה, לפחות עבורי, רב הנסתר על הגלוי. בעיקר בכתיבה למרחקים ארוכים, אבל לפעמים גם בסיפורים קצרים, כשנדמה שהכול שטוח וברור לפניי כמו כביש הסרגל בצהרי יום קיץ, וכל שנותר הוא להדליק את המחשב או למצוא עט שעובד ופיסת נייר פנויה. ולא כך הוא. לא בהכרח.

לפעמים, כשלא אצה לי הדרך, ואף נודניק לא יושב לי על הזנב, אני לא טורחת להדליק את האורות הגבוהים. גם ובעיקר כשהדרך ההררית ומתפתלת, וחשוכה לגמרי. אני אוהבת את האופן בו הדברים נגלים לי, ומראם שונה לחלוטין ממראם ביום. הדרך כאילו מוכרת. אני יודעת בדיוק באיזה כביש אני נוסעת, ומתי אני צריכה לפנות בשביל הצדדי שיוביל אותי הביתה. אני יודעת בדיוק מתי אגיע לבית הספר האנתרופוסופי, ואחרי איזה עיקול תיגלה לפניי אותה גדר שנראית שחורה אבל היא בעצם אפורה-אדמדמה, וכמה מרחק נותר בינה לבית שלי. ועם כל זה, בלילות האלה של אורות לא-גבוהים, כשאני מרשה לעצמי מהירויות של חשופית בננה ממוצעת, המקום בו הצמרות מתחברות הוא מנהרה תת קרקעית, עצי המאדרונה מעוקלי הגזעים הם מפלצות אגדיות ואילו הרדוודים תמירי הקומה הם שומרי האוצר. היער הוא מקום אחר בלילות האלה, יער של אגדות. לפי האגדות המקומיות, אגב, פומות משוטטות בו. השותף שלנו נתקל באחת. יש אפילו שלטים שמזהירים מפניהן באזורים מסוימים. פומה עוד לא ראיתי, אבל ערב אחד התהלך לו זאב כסוף פרווה (ואולי היתה זו זאבה) בנתיב הנגדי, והביט בי כאילו הייתי גם אני חיית יער. כל כך יפה הוא היה שהלב החסיר פעימה.

למען האמת, בלילה, גם באורות גבוהים, הדרך מסתורית, ביחוד בלילות ערפל. אבל באורות גבוהים אין לי תירוץ להאט. אורות גבוהים מאיצים בי להגיע אל המטרה, ואז אני פחות נהנית מהדרך, ולבי נתון לעיקולים ולמכוניות שמגיחות מהכוון הנגדי. לרגע אני מנמיכה אורות, שלא לסנוור אותן, ומאיטה את הקצב, ואז ממשיכה הלאה.

ואם אמשיך ואתוודה, אני באמת אוהבת לשבת במושב שליד הנהגת. בכל שעה משעות היום והלילה. כנהגת, אלי להסיח את דעתי ועיניי יתר על המידה מהדרך. דמיונית ומופלאה ככל שהדרך נדמית, עדיין עליי להתמקד בקטע הכביש שמולי. כשאני לא נוהגת, העין נמשכת לשולי הדרך, וכשאני הולכת ברגל, בשולי הדרך, היא קולטת אינסוף פרטים. בית שלם נחבא בין העצים, ונגלה רק למי שהולכת בשולי הדרך. והנה פטריה ענקית, או אולי דבוקת פטריות. והאצטרובל הזה רק נראה כאילו הוא מונח על הקרקע, אבל הוא שקוע בערימת עלים ואדמה. לפעמים רוכבי אופניים נקרים על דרכי, לעתים רחוקות הולכי רגל יחד עם הולכי על ארבע. אנחנו מחייכים אלה לאלה, מניפים יד לשלום. הבוני דונים אולי אוהבים להסתגר בבתים בין העצים, אבל כשהם פוגשים בוני דוני אחר, הם נחמדים. ויש ימים שגם אני מסתגרת בבית, אני והאש המהבהבת בתנור העצים, ובת זוגי ובני, ואולי איזה סרט טוב, או חלום ארוך, שממנו אקיץ שבעת שינה.

בשולי הדרך...

נצפה בצד הדרך: פטריה ענקית, ככל הנראה.

לכתיבה שלי יש קצב דומה. הדרך שלי לא רצופה כמו הדרך של דוקטורוב. היא דומה יותר לפסיפס ארכיאולוגי שמואיל לגלות כל פעם חלק אחר. הקטע הזה שכתבתי עכשיו, אני די בטוחה שהוא הסיום, בעצם. אחרי עוד כמה חודשי כתיבה, אני מגלה שהוא דוקא נמצא בלב לבו של הרומן. יש חלקים שנכתבים באבחה מהירה אחת. רוח מעיפה את העפר שמעליהם, ואני טסה אל המקום בו מתחבר היער לעיר באור יום. ויש תקופות שבהן אני עמלה קשות על אותה אבן פסיפס קטנטונת אחת, חופרת ומאבקת ועורכת, ורק חרס אני מעלה בידי. בימים אחרים אני משליכה בד יוטה גדול על החפירה,  אבל עבודת הפענוח ממשיכה להתבצע במעבדה. כן, יש תקופות כאלה, לפעמים הן מאוד קצרות, לפעמים הן מתארכות. אני לא נבהלת כי אני יודעת, שיגע הזמן, ואז אתעורר, והזמן שלא היה לי לכתיבה ימצא, יחד עם שלל רעיונות חדשים ומרגשים. רבע שעה פה, חצי שעה שם, אני כבר יודעת מה אני רוצה לכתוב.

החיים שלי, ואולי של כולנו, הם לא קו ישר. בכלל, אין קו ישר בעולם הזה. אם מסתכלים מקרוב מספיק, יש המון מגרעות ובליטות ומה לא. בעולם הקפיטליסטי, התחרותי, השאפתני שלנו, אנו מצופים לתת תמיד את המקסימום, להיות חץ ישר שמכוון למטרה, בכל עת. בעיניי זו הסיבה לרבות מהרעות החולות של העולם הזה, הנתק מהקצב האמיתי של החיים בעולם הזה. כי בחורף קר וחשוך והגוף רוצה להתכרבל ולישון ולחלום. אחר כך הלילות מתקצרים וכמעט בלי להרגיש, אביב חדש נולד, והמון אנרגיה ומיניות ויופי, והימים הולכים ומתחממים, והגוף רוצה לצאת החוצה, להתפשט לכל כיוון ובכל מובן, לקפוץ אל המים, לעוף למקומות אחרים, ושוב, גם האנרגיה הזאת הולכת וכלה, כמו מחזור הירח, כמו כל מה שחי. כמונו.

Rosemarie Donahue

רוזמרי דונהיו: פריחה מתמשכת לא קיימת בטבע. סבלנות, מותק, סבלנות…

והערה קטנה: החלטתי להפריד בין הרומן לבין הפוסטים. הפרק השלישי יעלה בשבוע הבא. בינתיים, כאו נמצאים הראשון והשני.

…People Ask Me

תגיות

,

<

-People ask me: "Dana, where do you find your inspiration?"

(I love this cliché. Not the inspiration part, but the "people ask me…" one. Despite and perhaps because it originated in a generation of all-knowing and smug columnists, mostly men. Women columnists were very few back then, and usually they had one and only one niche, that of the housewives' advice column, like "Dear Abbey" and Ann Landers. The women columnists were asked about romance, while the men spoke of serious matters, ideally in a confident, self-assured manner. They spoke fast, but not too fast, and their speech was full of dramatic expressions, exclamation marks, spaces and clichés. So feel free to picture me in drag, as that guy with the bowler hat and the pipe, speaking in a lower voice, and an a tone that leaves no room for questioning. In drag, because, even as a columnist in Israel, [1996-2006 At Magazine], my approach was different. Even here, in this blog, I only aspire to share my experience, ask questions, and if you find a tiny piece of advice here, it's at your own risk.)

Well, maybe not in these very words. In forums, emails, friendly conversations, this question comes up. Where do the stories come from, how do you start writing, where one finds her ideas, this sort of thing. And I do my best to answer, try to answer as frankly as I can, reply that I'm still exploring it myself, that I'm not quite sure about it. I speak about the smell-memory connection or about a quote that led to a story, about a note I once found and about all the endless forms in which I find my inspiration. Surely, I will discuss the inspiration question in one of my future posts, I promise. But I do have this subtle feeling inside, that it is not the real question here.

What is the question, then – you may ask. I would like first to examine what stands behind it. It always feel as it assumes  some sublime Kantian concept of divine or cosmic inspiration. A message, a vision, or a prophecy of sort that falls out of the sky one glorious morning on an exhilarated man of arts and letters, who from then on spends his days enclosed in his study within the proverbial ivory tower (proverbial only, because how can anyone build towers from ivory?), nestled in some snowy mountain town, and writes a War and Peace or perhaps The Sorrows of Young Werther.

This is the 19th-Century version of the mythical writer, I know. In a more updated version, we may find J. D. Salinger sitting in his distant home, far from the madding crowd, devoting all his time to write his inspiring stories. When I have the time, says our writer – I have had these dreams myself – when I win the lottery or perhaps a scholarship, I'll be able to sit in my room with the magnificent awe-striking view, writing the stories I've been dreaming to write for years, the novel which is yet to be phrased in words. There, watching the view from my window, I, too, will be inspired.

winter_landscape_with_church Caspar David Friedrich

Caspar David Friedrich, Winter Landscape with a Church, 1811.

So two questions arise from the foggy mist of the inspiration question: behind "where will I find my ideas" hides "when will I have time for all of this?" Truth is, there is no time. It's true that writing a novel, a short story, or even a blog post, requires time, and furthermore, making time. But this time can be any time. If I am asked for one piece of advice, to be said in an all-knowing smugness, I'd say: forget the romantic fantasy of the mountain cabin. This fantasy is related to people, mostly men, who had money, other people to raise their children, and usually large staffs of servants. Even Virginia Woolf, author of Room of One's Own who wrote for a living from an early age was never required to pick up the kids from kindergarten (she didn't have any children, and if she had, a governess would have taken care of it) or listen to stupid muzak on the phone while waiting for an associate to answer (they hardly had phones back then, but you know what I mean). And if you will wait for your scholarship or vacation or whatever it is, your stories will dissipate while you wait, because this is what they sometimes do.

It took me a long time to understand that if I want to write, I need to write and that's that. I remember telling Ilan Sheinfeld, a wonderful poet who published my first book, that I wake up at night with ideas, and go back to sleep. "You deserve spanking", he almost yelled at me. But truth was that sleeping hours were priceless for the new mother I was back then, and so my writing was postponed a little. To this day, ten years later, I keep a notebook beside my bed. When ideas sprout at night, I scribble something in the dark, so I won't wake my love, or my baby who had grown into a boy since that chat with Ilan, and now wakes me up when he sneaks next to me, stirring some lines or a metaphor in me. If my notebook is not nearby, I picture a treasure box and put these lines in it. The next morning or during the day, whenever I can, I open it, or read what I wrote in my notebook. Sometimes it inspires more ideas, and sometimes it just stays there. At times, my handwriting is so unclear, that I don’t even try to decipher it. However, I do not look for inspiration in the sublime, nor do I wait for an endless amount of free time to come my way. I just let my inspiration be, in what seems to be small and perhaps insignificant, but it is my life. And this is what I write about, in a quiet evening, or a half an hour between errands.

Thank you, Uri Bruck, for your tech support!

שפנים ממהרים בבוני דון

תגיות

, , , ,

 

אני אוהבת לנהוג. טוב, לא בכל מצב. בעצם, אני בעיקר אוהבת לנהוג כשאני לבד ברכב. ויותר מכול אני אוהבת לנהוג כשהכביש ריק, או כמעט ריק, בדרכים ההרריות היפות שמובילות מהבית שלי בבוני דון, סנטה קרוז, אל שאר העולם. בוני דון יושבת בתוך יער. יש בה כמה דרכים ראשיות שמתוכן מתפצלות דרכים משניות, ואלו ממשיכות להתפצל, עד שמגיעים אל הבתים עצמם. לפעמים אפשר לראות גדר מהכביש, לפעמים אפילו בית, אבל לרוב לא רואים יותר מתיבת דואר או מספר כתוב על שלט, קבוע לגזע עץ. בעיקר רואים עצים, עצי אשוח ועצי אורן, עצי קטלב ואלונים, ולפעמים, זקופים, יפים ואציליים, עצי הרדווד נישאים להם אל על, מעגלים-מעגלים.

עשר דקות נסיעה מפרידות בין הבית שלי לצומת בו נגמרים העצים ומתחילים השדות, ואחריהם, בתי העיר. עשר דקות בדרך מתפתלת, ואז, כשאני מגיחה מהיער, נגלה לפניי מפרץ מונטריי במלוא הדרו, תכופות מעוטר בזוהר ערפילי. בדרך הביתה, או בדרך לעיר, אני אוהבת לפתוח את החלון הימני, לספוג משב מאוויר היער. לפעמים אני שומעת רדיו. בלילות, שזה התענוג האמיתי, אני נהנית לנחות על ראיונות עם אמנים שונים, לרוב לא ידועים לי, לפעמים אפילו קטעי שירה. נעים לי לנסוע בשקט של היער, רק אני והרדיו, ולפעמים גם זה לא.

למה אני כותבת על זה, ומה זה קשור לכתיבה, אתם אולי שואלים. כי החיים שלי קשורים לכתיבה, והתהליכים הכי מעניינים צצים ועולים מתוך, למשל, נהיגה בדרך כאלה. כי בוני דון היפהפיה שוכנת לה בגובה 450 מ' מעל פני הים (כלומר האוקינוס), שטחה (43,223 קמ"ר) עולה על זה של פתח תקוה, למשל, אבל מספר תושביה (כולל אני ומשפחתי) לא מגיע אפילו לשלושת אלפים איש.  ורובם ממהרים מאוד, כמו השפן ההוא של עליסה. אני יודעת את זה, כי בדרכים האלה, גם כשאני נוהגת מעל למהירות המותרת (60 קמ"ש, במקרה הטוב. יש מקומות שבהם המהירות המותרת היא 30 קמ"ש. דרכים הרריות, כן?), כמעט תמיד יש מי שמתיישב לי על הזנב. לא תמיד ממש נצמד, לפעמים הם שומרים על מרחק בטוח, אבל אני קולטת במראה אותו שפן ממהר, שאצה לו הדרך והוא רוצה שאפנה לו אותה. בדיוק בשביל זה אני יורדת למפרצונים קטנים בשוליים, המכונים כאן  turn  out ולא בוחלת גם בשוליים רחבים. נותנת להם לחלוף וממשיכה בדרכי. עדיף לי לנסוע במהירות בטוחה שבה אני יכולה ליהנות מהנוף בלי להילחץ, מאשר להידחק בעל כורחי לתחרות עם בוני דוני מטורף שכזה. ולפעמים, אני בכל זאת נכנסת למקום הזה. אני לא מוצאת מפרצון, הלילה חשוך ואני לא בטוחה אם המקום שנראה פנוי מימין הוא מפרצון או תעלה או בכלל תהום, כי הוא נמצא בשולי שדה הראיה שלי. או שגם אני ממהרת, ואני נכנסת לקטע של אגו, עכשיו אסע מהר, תראה לך. אבל זה קשה לי, זה מפחיד אותי, זה לא נכון לי. הנשימה מתקצרת, והלב פועם מהר יותר, ואני מרגישה שאני לא עומדת בקצב, לא עומדת בדרישות, לא מספיקה. אוף. ממש כמו המחשבות האלה, השיפוטיות, החופרות, שלא נותנות מנוח. כמה הספקתי, כמה לא הספקתי. ההיא הספיקה והיא צעירה ממני. מה חלמתי לעשות ואיפה אני היום. למה הסיפור הזה לא גמור. למה לא שלחתי את הרומן להוצאה ההיא. איך זה שעוד לא עבדתי על האתר. ולמה אני לא כותבת כל יום.

זה מעולם לא נגמר בתאונה, גם כשלא עצרתי בצד. לרוב אם אני במרחק של פחות מק"מ מהבית, או מהיציאה מהיער, אני ממשיכה הלאה, לא עוצרת. בזמן האחרון, גם כשאני ממשיכה, אני רגועה יותר. מכירה כבר את הדפוס הזה.  ממשיכה במהירות שנכונה לי, גם אם גבוהה מהקצב הרגיל שלי. וגם המחשבות האלה, אני כבר מכירה אותן. הן כבר פחות מרעילות אותי, פחות משפיעות עליי. אני מזהה אותן, יודעת איפה הן גרות. חלק מהן נמצאות בבטן העליונה או התחתונה, חלק בגרון. יש לי את הקצב שלי, אני אומרת להן, אני מה שאני. ואני חוזרת לעבודה, בין אם זו כתיבה או לא. כי בין אם הדברים יעלו על הכתב, אני יוצרת, בדרך כזו או אחרת, כל הזמן. ועל הקצב הטבעי של היצירה, בפעם הבאה. כשתגיע, בזמנה החופשי.

"וכאן תוכלו למצוא את פרק ב' ברומן שלי, "ועכשיו ביחד".

ועכשיו ביחד, פרק ב.

תגיות

, , , , , , , ,

ועכשיו, ביחד

רומן מאת דנה ג. פלג

כל הזכויות שמורות

קישור לפרק א.

ב.

עשרים וארבע שעות חלפו לפני שהגיעה, יחד עם נעמה, מתפרצת מבעד לדלת, כרוח סערה, רואה אותי מוקפת בנשים, ממלמלת כל מיני דברים לא ברורים, על סערה ותאונה, ועצים כרותים וג'יפ. לא הקשבתי. לא היה לי כוח להקשיב למילים. גם מגע הפחיד אותי. היא רצתה לחבק אותי, לגעת בבטן, אבל אני נרתעתי, עצרתי בעדה, חסמתי.  מה אני צריכה, לא ידעתי. המוני רגשות עברו בגוף שלי, כמו צבאות זרים שחולפים במדינה כבושה, בין ציר לציר, צירים של דלת כבדה, שמסרבת להיפתח, שער של מבצר, מסרבת לאפשר כל יציאה. מה מתחבא מאחורי השער הזה, ומה נמצא בחוץ, מעברו השני, אין יודעים.  האהבה של הנשים מסביבי גם היא לא הצליחה לגעת, לא הבחנתי בהן, דמויות שעוברות לידי, מי זו מי, אין לי מושג, רק הכאב נוכח. הייתי ספונה בכאבים שלי, אולי אני בעצמי לא רציתי לצאת, התחפרתי בהתכווצויות האיומות שקרעו לי את הבטן והגב.  רק תה רציתי, לנשום ולישון בתוך החושך הגדול שנוצר כאן עם הבריחה של השמש אל העננים ואז אל תוך האפלה. הצבע בחלונות התחלף מאפור לשחור. ושוב הורד וילון הרפפות האמריקאי כל כך, ווילון הבד נמתח מעל החלון והאור נדלק. לא, אני לא לבד. ופתאום אני ידעתי שלא אלד באותו יום. ידעתי שהתינוק הזה שנדחק ומכאיב לי כל כך לא מסוגל לרדת. ידעתי שהגוף שלי, שלא נענה, פוחד להיפתח. ואני הייתי באמצע, מיטלטלת בין כל הכוחות האלה, חסרת אונים. בלי לדעת מה אני רוצה. מה אני אמורה ללמוד מזה. היה לילה. שכבתי בצד אחד של המיטה, מיקי ליטפה אותי מאחור, ניסתה לגעת בי, דיברה אליי מלים שהחליקו על פני השטח ונבלעו בחשיכה. רציתי שתלך, רציתי שכולן ילכו,  כמעט ביקשתי שיעזבו, ואז נתקפתי בדידות ופחד, לא רציתי להישאר לבד. שושנה, שהגיעה בינתיים, תרגלה איתי נשימות, ואני נאחזתי בה, שתעביר אותי את הנהר, את החושך, את הכאב.

מאוחר יותר נתתי למיקי לקלח אותי. עמדתי באמצע האמבטיה, הבטן כיסתה את כולי, הגב נמעך תחתיה וגם הקיבה, השלפוחית, המעיים, הכול היה מעוך וסחוט שם בפנים, אבל עדיין  עמדתי, והיא קילחה אותי במים חמימים. בהתחלה הם היו חמים מדי, המים שורפים, אמרתי לה, את תהרגי את התינוק ואותי ביחד. לפני כן עוד ניסיתי לשכב במים, אבל אף תנוחה לא היתה נוחה, עצם הזנב והגב לא נתנו, אז קמתי ועמדתי ונתתי למים לזלוג מעליי, שרוכים של מים חמים נוזלים מעליי, ובכיתי בתוך המים, ומיקי עמדה שם, וזה היה הכי קרוב שאני מסוגלת לתת לה להיות, מעבר לסילון של מים חמימים. דקה ועוד דקה ועוד דקה, ואף ציר לא העיר אותי מהמתיקות החמימה הזאת. הכאב פג, ובצלילות הזאת הבנתי שאני לא אלד בבית. הבוקר התחיל להידחק,  מפוגג לאט את עלטת הלילה, ונדמה היה לי שהגשם פסק. ניסיתי עמידת שש ונשימה. שום דבר לא זז.  ואז אמרתי: טוב, הגיע הזמן ללכת לבית חולים. שלושים ושש שעות נדרשו לי כדי שאכנע. אבל זה קרה, וכשזה קרה מסרתי את השליטה בגוף שלי למישהו אחר. רציתי אפידורל, רציתי לישון, רציתי ללדת, רציתי למות. רציתי להיות מישהי אחרת. אולי אז ראיתי אותה בפעם הראשונה, אני חושבת שקוראים לה גילי והיא גרה בבּוֹני דוּן, שוב בוני דון, אותה שכונה שנעמה גרה בה, שבה היתה מיקי הנעדרת בשעות הראשונות של הלידה. גילי, את השם זכרתי מאז. השאר הטשטש בכאבי הצירים ובתרופות ששככו אותם.

קיבלתי אפידורל, חגרו וקשרו ורצעו אותי לכל מיני מכשירים שלחצו לי ולו על הבטן, ברקע נשמעו דהרות סוסים, ומיקי חייכה לידי: זה הלב שלו. במוניטור צפיתי בצירים שלי, כמו שצופים ברעידת אדמה שמתרחש במקום אחר, מצקצקים בלשון, אבל בפנים שמחים שזה רחוק מאיתנו. הגוף שלי היה רחוק ממני, וכשפתחו לי את הרגליים והכניסו קטטר, יכלו באותה מידה להכניס לי לווין לקליטת מסרים מהמאדים כמו שעשו לאריק קרטמן ב"סאות'פארק". לא הרגשתי כלום. אולי ככה זה המוות, לא מרגישים כלום. מין עונג כלומי כזה, צף בחלל. Comfortably numb, זה שיר על הרואין, מיקי טוענת. זו הסיבה שאנשים מתמכרים אליו, היא אומרת, כי הוא משתיק את כל התחושות, מוציא אותך מהגוף. אז, כשדיברנו על זה, זה נשמע לי מוזר, כי עם כל הכאבים, עדיין יש עונג בגוף, ולא הייתי רוצה לוותר על זה. עכשיו, אני מוותרת.  אהההההההה, עכשיו אני ידעתי. אני יודעת. אהההההה. רציתי לצוף ככה לנצח. קחו אותי עכשיו, שקעתי בתוך עננה לבנה, ורק ציר אחד מצליח לחדור מבעד לתרדמה המתוקה שלי, ועוד אחד, ומוסיפים לי עוד מנה לאינפוזיה, ואני בעצמי מגבירה את המינון. ושוב אני נרדמת, וכשאני מתעוררת, שושנה לידי, מעדכנת שירדו לי המים, ואני אומרת, אבל הצירים מתגברים. בפעם השלישית שזה קורה, הם מחליטים לנתח. התודעה המעורפלת שלי מסכימה לכל דבר. רק לא לעוד כאב. שינתחו. ארבעים ושמונה שעות.

בסוף הם גלגלו אותי על מיטת בית החולים, אח בחלוק לבן מכאן, רופאה בחלוק ירוק מכאן, זה מה שאני רואה, ואותי, גוויה על העגלה, והצלוב מעץ על קיר המסדרון. גוויה במסדרון, מטלטלת משם לכאן, מהמיטה אל המקרר, מהמקרר אל הקבר. רק התג שמשתלשל מהבוהן בפתיחה של "עמוק באדמה" חסר. לא אל הקבר אני מטולטלת, והבהונות שלי לא עירומות, הן מכוסות בגרביים, גרביים צמריריות בצבעי סגול-ורוד, ששושנה, המיילדת שלי, העניקה לי בטקס ברכת הדרך שערכנו כמה שבועות לפני כן, כלומר, לפני הלידה, שבעצם מתרחשת ברגעים אלה ממש בגוף שלי. אני יודעת את זה, אני יודעת שאני נמצאת בעיצומה של הלידה, ושתיכף יוציאו את בן ממני, אבל כבר שעות שאני ראש וצוואר ואולי קצת כתפיים. וידיים, נדמה לי. ושינה ריקה, מחוקת חלומות.vאולי זה בגלל הצלוב מעץ מעל לראש. איזה מין דבר לשים במחלקת יולדות. בשעות האחרונות הצירים חזרו. עוד מנה אפידורל, והתכסיתי בשמיכה חמימה של חוסר הכרה גופית. כשעוד ציר מצליח לפלח את דרכו להוויה נטולת הגוף שלי, הם החליטו לנתח, ואני, בעצת שושנה, הסכמתי. שושנה מאחוריי. ידעתי שתהיה איתי בניתוח, מאחורי המסך הירוק שהסתיר ממני את מה שמתרחש שם. הראש שלי ער לחלוטין, העיניים רואות, האוזניים שומעות את ההסברים. עוד ציר אחרון, אחרון ודי, אחרון לחיים האלה, אני נשבעת בי, מצליח להסתנן מבעד לערפל האפידורל.

אני על השולחן. הרופא המרדים מסיט את חלוק החולה שלי מאחור ומחט ארוכה ארוכה, אחרונה עד כה, של אפידורל חודרת לעמוד השדרה שלי. אני לוחשת לבן, "אתה לא צריך להילחם, אהוב שלי, הכול בסדר, ועוד מעט אנחנו ניפגש". המסך יורד, מפריד ביני לבין שאר גופי, הרופאים באים. פעם, הרבה לפני שהתחלנו לנסות להיכנס להריון אמרתי למישהו שאני חיה מהצוואר למעלה. תנסי להרגיש את הגוף שלך יותר, יעץ לי. מהצוואר ומעלה. מהצוואר ומטה. מה המשמעות של כל זה עכשיו. שושנה יושבת לידי בכובע אמבטיה חד פעמי כזה, מצחיק היא נראית היהודיה הזאת. אימהית היא מצליחה להיות בלי שהיתה אי פעם אמא. "בהריון מבנה העצמות שלך משתנה", סיפרה לי בפגישה הראשונה שלנו, כשהייתי בחודש חמישי, "גם אם לא תלדי, הילד כבר הותיר בך חותם". לא כל כך הבנתי אותה. חשבתי שהיא מתכוונת למבנה האגן.  אני יודעת. גם אם אני לא נוכחת בלידה שלי, הוא כבר שם. אני יודעת, שושנה, עכשיו אני יודעת בדיוק למה את מתכוונת.

המסך ירוק לפניי. מיקי והילארי חולפות לידי, לבושות בחלוקים ירוקים. שושנה מאחוריי, מסבירה לי מה הם עושים. תוך שתי שניות אני שומעת בכי, והראש שלי מסתכל על השעון, שעון בהיר, עגול, חסר אישיות, ספרות שחורות על רקע לבן, והשעה שמונה ארבעים וחמש בערב, שני המחוגים מתמזגים על הספרה תשע. ובא לי הסיוט ההוא על הולד המת, מושלך לתוך השק.

אבל הוא חי, הילי, הוא חי. זה היה רק זכרון מחיים אחרים שנקש על חלוני. במאה קודמת הוא היה מת. לא במאה הזאת. לא בחיים האלה. רק חבל הטבור שלו מושלך לשק. ואני לא מקבלת את המיילדת, אבל התינוק נשאר איתי. הוא נשאר איתי כאן. עכשיו אני צועקת. רק עכשיו אני צועקת. ברגע הזה. לפני כן נשמתי ונשפתי ושאפתי ונאנחתי ונאנקתי והתכווצתי ורציתי לבעוט ולבכות, ונהמות עלו ממתוכי, ודקירות, וצריחות אפילו, אבל לא צעקתי. עד עכשיו. אני צועקת כדי להרגיש שאני כאן. צועקת כדי להיות בלידה, כדי להרגיש שאני כאן, שהתינוק באמת לא מת, שאני לא מתה, שיש לי גוף, שיש לי ילד. אולי לא תביני את זה, את שילדת בלידה טבעית כמו שאני רק חלמתי, בעמידת שש. אני יודעת. ראיתי את זה.

אני צועקת את המלה הראשונה שעולה בדעתי,  My baby, כמו באיזו טלנובלה של אחר הצהריים, והשעה היתה שעת ערב. אני צועקת.  אני צועקת מכל מקום בגוף שיכול להרגיש, וזה לא הרבה, רק מהראש ומעלה, וגם שם מסוחרר, וזה מה שיוצא מתוך הטשטשת. הם שומעים אותי, מביאים ומראים לי אותו לשניה, מין יצור מכווץ וקטנטן, בצבע לא ברור, שנראה יותר כמו עוף מרוט, ושוב אני צועקת My baby והפעם מרגישה את השמחה שנובטת, שמחה ככל שאני יכולה לייצר בראש ובכתפיים. הוא חי. הוא אמיתי. הוא שלי, או לפחות עבר דרכי. גם אם לא הייתי בחלק הסופי של המסע, הגעתי איכשהו. ארבעים ושמונה שעות ועוד שלושת רבעי שעה.

עכשיו, בזמן שאני כותבת לך בראש את המייל הזה, כי יעברו בטח שבועות או חודשים, אולי אפילו שנים לפני שאתיישב לכתוב ממש, עכשיו, לנגד עיניי הנכנעות לסמים ונמשכות מטה-מטה, הם מעבירים אותו למקום אחר, ושושנה מסבירה לי שהם תופרים אותי בחזרה, ומייד כבר מגלגלים אותי שוב למחלקה. מיקי כבר נמצאת שם. הנה הוא. אני לא בטוחה לרגע שזה מה שאני רואה, כי כל מה שאני רואה זה אור. ומיקי שמביאה לי את האור מתחת לזרוע, ושושנה מראה לי בדיוק איך להיניק, והוא נצמד אליי, ויונק. זו היתה הלידה שלי. וככה הכול מתחיל.

בהתחלה זה לא חלב, כמובן. זה קולסטרום, נוזל חום כזה שמספיק לתינוק ליומיים הראשונים. הוא יונק את זה, יצור קטן, עם פרצוף שנראה כמו ציור סיני, שתי משיחות מכחול לעיניים, אחת לפה וטפיחת מכחול לאף, והשאר מין אור כזה, שאי אפשר להסביר.  קטן כל כך, שהוא מזכיר לי את גורי החתולים שנולדו במקלט של הבית שלנו כשהייתי קטנה, ואחד מהם היה קטן כל כך שקראנו לו ג'וקי, כי הוא היה יותר בגודל של ג'וק משל חתול, והוא היה שחור. אבל בן לבן וזוהר, והתווים שלו ברורים כל כך, אמרה אמא שלי, המחנכת הדגולה, כשפגשה אותו לראשונה. ככה היא אמרה, ברורים, כאילו מדובר בפקודות צבאיות ולא ביצור קטן ורך כל כך. היא התכוונה לזה שהוא לא מקומט כמו תינוקות שנולדים בלידה רגילה. רק כפות הידיים שלו אחרות, כאילו לקחו מאיש זקן, ומדביקים אותן לגוף שלו. אולי זה שריד מהחיים שלפני, אני חושבת לעצמי.

אחרי שבוע בערך הן מתחברות לגוף שלו והופכות לידיים תינוקיות רגילות.

שבוע שלם אני חיה בגוף החדש שלי לפני שההוא מתחיל להפיק חלב. ביום הראשון אני  מלאה סמים, והגוף שלי שלולית של נוזל חמים. אני עדיין מחוברת לקטטר, והאחות באה והופכת אותי, ומנגבת בספוג, בניגוב שהוא כמו ליטוף שהתגעגעתי אליו כבר הרבה זמן, שלא הייתי מסוגלת לקבל. גם לא ממיקי. את בטח היית אחרת, הילי, אחרי לידה טבעית קלה ומהירה.

מיקי מסתובבת במחלקה, בבית החולים, דואגת להסעות ולכל מיני עניינים סידוריים, חוזרת אליי לשעה או שעתיים. כשהיא בחדר, היא מדברת עם האחיות, לומדת מהן מה שצריך ללמוד, איך מחתלים ואיך עוטפים ואיך מרגיעים. אני שוכבת בינתיים שם, הוא איתי או באקווריום המוזר הזה. בלילה היא באה עם הילארי ונעמה, והן מחזיקות אותו, אבל אני רוצה שילכו, אני רוצה להיות לבד, או איתה או עם שניהם, אבל הן מחזיקות אותו ונותנות לה לישון והיא זקוקה לזה, אז מה אני אגיד. וד"ר דובה הדקיקה באה לבקר. אני מחייכת אליה ושואלת מתי אוכל כבר לקום מהמיטה, והיא אומרת: אולי מחר, נראה איך תרגישי. אבל באמת, כל הזמן הגוף שלי רוצה לישון.

בלילה השני הוא ישן שוב באקווריום. מיקי ישנה על הספה בחדר איתי, מתעוררת פתאום בבעתה באמצע הלילה, בצעקות "איפה הוא". "הנה", אני מראה לה, "הוא בסדר". הוא ישן המון, יונק עדיין את כל התרופות המשככות, המרגיעות, המשתקות, שזורמות ממחזור הדם שלי אל הקולסטרום שלו. למחרת באה הרופאה, נותנת לי שלושה מרשמים, למשככי כאבים ולריכוך היציאות ועוד משהו, ומאשרת לי לרדת מהמיטה, והאחות מתירה אותי מסבך הצינורות שיוצאים ובאים מהגוף שלי. אני נחלצת ומצליחה להגיע אל השירותים, עם תחתונים להחלפה, ופתאום רואה המון דם. נהר של דם. כל הדם שנאגר ברחם נפלט ברגע אחד, כמו בדימום וסת ענקי, והתחתונים הוצפו בכתם גדול.

אני מחליפה, בית החולים מספק גם תחבושות, ואז חוזרת למיטה. מיקי באה, והפעם היא איתי, מביאה לי מיץ אוכמניות וגם תפוח, האוכל המוצק הראשון שאכלתי מאז הלידה. ושתינו יחד שם, יחד סוף סוף, היא בגוף שלה המוצק והחזק והאמיץ והגדול, ואני במחית תפוחי האדמה שלי שהתחילה לאט לאט להתגבש שוב לאיברים, אבל היתה עדיין יותר פירה מגוף. אנחנו מסתכלות עליו והיא מחזיקה אותו ואני נאחזת בה, וכך לרגע שלושתנו, במשך כמה רגעים, במין בועה של אהבה. ואז היא קמה.

בלילה השלישי שלנו אני קוראת לאחות, פיליפינית חמודה בשם מרי. אנחנו בעולם מבקשות שתעזור לנו להשכיב אותי לידי. זה מנוגד להוראות, היא מסבירה, אבל מתרצה מייד. ההוראות מנוגדות למה שהיא חושבת, והיא מוכנה להסתכן. היא מַטה את המיטה בזווית הנכונה, והוא שוכב לידי, ואני לידו, מאוד גאה, שזו אני, ואני אמא, וזה הבן שלי, בן. שנינו זרחנו, הוא באור שלו, שבא משם, ואני מרוב עונג. ואז הוא מחפש לינוק, הראש נע ימינה ושמאלה ואני מניחה אותו על החזה שלי, והוא יונק, שנינו  נרדמים ככה. כל כך קטן הוא, וענוג, ובכל זאת, כבר היה לו גוף משלו, הזה. ולי עוד אין. לא גוף שאני יכולה להרגיש.

הפרק הבא, פרק ג', כאן.